"שבוע הספר זה כמו פינת ליטוף למבוגרים", אמר עובר אורח אחד למישנהו, וצדק –
ספרים יפים וסופרים מוכשרים מקבלים ליטופים מהעוברים ושבים:
ליטוף לספר; לכריכה, לדפים, למילים..
הם לא יודעים שבהעברת דפים סתמית, הם בעצם מלטפים:
את כבלי הלידה של היצירה, את הרגשות שנכרכו בה,
את מלאכת המחשבה וגם שעות של ריכוז, מאמץ נפשי ועשייה.
באותה הקלות הם מלטפים את האגו של הסופרים:
"יופי של כריכה!"
"המון בהצלחה!"
"נשמע מעניין!"
(רק את הכריכה הקדמית הוא בוחן)
הוא והיא והם אומרים, וממשיכים,
לא קונים..
"הייתי קונה אבל.."
"אין לי כסף ויש לי המון ספרים, כמה חבל.."
"הייתי ממליצה לערוך מחדש, שיראה יותר מקצועי ופחות מקושקש"
(היא אומרת כאילו שלערוך מחדש יש לי כסף, כאילו שלא הושקעה מחשבה בזו העריכה. והולכת..)

אוירה של תרבות, הקראת שירה, מפגשים עם סופרים –
מה עוד אפשר לכם להציע? איך את האירוע הזה משדרגים?
רק תבואו, אנחנו מחכים..
אבל כל אלה ועוד, להם לא מזיזים,
לדרכם הם ממשיכים..
עוד סופר וסופרת מאוכזבים, מאחור הם משאירים.
תרבות שמובנת מאליה, כאן בדוכנים ועל המדפים,
בבתים, בחנויות –
ספרים זה משהו שאנחנו כל כך רגילים לראות.
אבל עולם המחשבים והאינטרנט אותנו כובשים,
במירוץ שיצרנו לעצמנו – למי יש זמן לקרוא ספרים?

זהו שיר קינה לתרבות שנעלמת בלי שנרגיש,
האם היא תחסר?
או שמא העולם ימשיך להיות אדיש?

ובאופן לא מתואם,
יותר אנשים רוצים לכתוב, ליצור, לשתף את מישנתם,
ויצירתם, היא  כבר בדרך – יוצאת לעולם של תרבות לא נתמכת..
כמו יוצריה, 'שתסתדר לבד', החברה רומזת,
בלי לשים לב היא רומסת –
יצירות שהן רגעי קסם של השראה ולב,
תרגום ייחודי לשמחה, וגם עצב וכאב,
יצירות שהן לבבות קטנות שרק מבקשות להיות –
תנו לסופרים לחיות.