מדי פעם אנו חווים דחייה שמקורה באינטראקציה נקודתית לא מוצלחת עם הסביבה. אך, ישנם רבים, שחווים את עצמם דחויים תמידית. אנשים אלו חווים את עצמם כמי שחיים מחוץ למחנה, ומבלים את ימיהם "מעבר לחומה" באופן קבוע. כמי שאינם חלק מהכלל. כלא שייכים. כמי שמחזרים על הפתחים.

חלק מן המרגישים דחויים דרך קבע, בניסיונם להשתחרר מן המצב, מבקשים לדעת את מקור החוויה. יש המוצאים לכך סיבות בעברם, בילדותם, או, בגלגולים אחרים. חלקם מוצאים לחווייתם הסבר שקשור בעולם המציאות שמחוץ להם. הם רואים בעולם האנושי גוף קולקטיבי שאינו מסוגל לקבלם כמות שהם, מאחר והם שונים ויוצאים מן הכלל. אלו שמקבלים את המצב כיתרון, מנסים להוציא את המיטב ממנו, ולחיות את מיוחדותם. יש מי שמקבל המצב בהכנעה, כאילו זו גזירה משמיים, ואפילו מוצדקת, ויש מי שאינו מקבל את המצב, ומרגיש נחות, והוא מלא ביקורת וכעס על העולם. חלק מן הסובלים מן הבעיה, אינם חווים שיש כאן רצף של מקרים, שמתחברים לכדי חוויה אחת, אלא סובלים מכל אירוע לגופו, והם מלאי כאב, מרירות, אשמה והאשמה בכל פעם מחדש.

ככל שאנו יותר מפותחים תודעתית, ויותר קרובים לעצמנו ולגופנו, אנחנו מגלים שהסיבות לסבל שלנו מצויות בתוך ישותנו, ללא קשר עם החוץ. החוץ רק משקף את הבעיות שבפנים. כשאנו מתבוננים בשיח הפנימי שבין חלקינו, אנו מגלים שיש בנו חלקים שדוחים חלקים אחרים. במאמר זה אני מזמינה את הקורא להתבונן בתוך עצמו. בחוויית הדחייה מנקודת מבט פנימית בלבד.

אחד האיברים בתוכנו שמרגיש דחוי במיוחד, הוא הקיבה. זהו איבר ששכחנו איך להקשיב לו. זהו איבר שאיננו "סופרים" אותו כאיבר חשוב. שאנו מתנכרים אליו. דוחים אותו רגשית ומתעללים בו פיזית. איבר, שמצוי בסבל מתמיד, העושה תחבולות כדי להשמיע את מצוקתו – אם זה באמצעות כאבים, ריפלוקס, צרבות, נפיחוּת ואף גרוע מכך.

כתינוקות, העור שעטף אותנו היה עדין ביותר, החושים שלנו היו רגישים מאד, כך גם אברי הנשימה והקיבה. כל האברים הללו, שבאים במגע מתמיד עם הסביבה משתוקקים, ובצדק, ליחס חם, רך, אוהב וקשוב. מרגע הלידה שלנו, איברים אלו משתוקקים ליחס עדין ומתחשב, אך בדרך כלל הם אינם זוכים לו, לפחות לא במידה הרצויה.

הקיבה שלנו, למרות היותה שטופה בחומצות עזות, היא איבר עדין מאד, והיא זקוקה באופן מיוחד ליחס אוהב. מיום היוולדנו הקיבה נאלצת לעמוד אינספור שעות במגע ישיר עם החומרים החיצוניים הנכנסים אליה. היא מהווה סוג של "אולם נשפים" בו מתרחש הריקוד המשמעותי  ביותר בין פנימיות הגוף שלנו, לבין החומר הפיזי-אנרגטי שקיים בעולם שמחוץ לגופנו.

החומרים שאנו מקבלים אל תוך גופנו, הם תוצאה של חיבור בין האדמה לבין האור, האוויר, המים, כוח הצמיחה, ועיבוד כימי של מוצרי האדמה בתוך גופי בעלי החיים. כל אלו חודרים אל הקיבה, שהיא חלל פיזי/אנרגטי שמצוי במרכז גופנו.

בקיבה שלנו מתרחש מפגש בלתי אמצעי של פנימיות הגוף שלנו, עם המציאות החומרית/אנרגטית של עולמנו, על כל מרכיביה הכימיים והאנרגטיים. המפגש הזה, שבין הקיבה, לבין החומר החודר אליה, מתרחש למשך שעות רבות כל יום. לפעמים הקיבה צריכה להשקיע הרבה מאד תנועה שרירית וכמויות גדולות של חומרי פירוק כדי לעבד את החומרים שחדרו אל תוכה. פעמים רבות החומרים שהכנסנו אל תוכנו אינם תואמים זה את זה, וכל אחד דורש מן הקיבה שתפעל כלפיו באופן אחר.

הקיבה עובדת בשבילנו "שעות נוספות", בערות ובשינה. לכן, ככל שאנו לומדים להכיר אותה, לוקחים יותר אחריות על סינון החומרים שנכנסים אליה, ומעמיסים עליה פחות חומרים שאינם נוחים לה, כך היא יכולה להירגע יותר מהמתח בו היא עומדת תדיר.

העור העוטף את גופנו משלם על המגע הלא מדויק שאנו מקבלים מן הסביבה. אך אנו יכולים לבחור כמה ואיך להיות במגע עם העולם. אברי החושים: העיניים, האוזניים, גם הם משלמים על עוולותיו של העולם הגס. אך בכוחנו לבחור את משך ותדירות המפגשים עם העולם. אך לקיבה אין ברירה. היא חייבת להיפגש עם החומרים שהגוף החי דורש. בגלל תפקידה החשוב כל כך בפירוק אנרגטי, פיזי וכימי של המרכיבים החודרים אליה, היא המשלמת הגדולה. היא זו שאחראית לגעת בקרביו של עולם החומר האדיש אלינו, בו אנו תלויים לחלוטין.

אדישותו של עולם החומר אל מאמצינו האדירים, להתחבר אליו, ולינוק ממנו את טובו, מורגשים בקיבה כסוג של דחייה. הפרי שאדם אוכל, אינו "רואה" באדם שאוכל אותו, "מישהו" מיוחד. הוא אינו בוחר בו ואינו זקוק לו. לאדם, שאוכל את התפוח, אין, בעיני התפוח שום ייחוד או חשיבות. הוא אדיש אליו אישית וכללית. לעומת זאת. האדם, האוכל את התפוח, רואה בתפוח מציל חיים. התפוח אינו תלוי באדם כלל וכלל, אך, חיי האדם תלויים בתפוח, במאת האחוזים.

החוויה הרגשית שהקיבה, כישות עצמית אנרגטית, חווה, היא – שהיא זקוקה למשהו, שאין לו שום עניין בה. שהיא צריכה "לעשות הכול", כדי שהוא יהיה שלה, והוא מצדו, לא יעשה דבר כדי להיות שלה. זוהי חוויה עמוקה של דחייה. ובעצם, המזון, מייצג את האינטראקציה שבין האדם לאדמה. מכאן,  שהאדם חווה, דרך אדישות המזון אליו, שהוא דחוי על ידי האדמה. אֲרוּרָה הָאֲדָמָה, בַּעֲבוּרֶךָ, בְּעִצָּבוֹן תֹּאכְלֶנָּה, כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ.

האדמה המצויה תחת רגלינו לא מרגישה צורך להזין אותנו. האדם צריך לעבוד קשה כדי להוציא מן האדמה הזנה. האדם אוכל לחם בזעת אפיו. אם זה ברמת הפרנסה – קשה לנו להרוויח כסף לכלכלה עצמית למשך כל החיים. אם זה הקושי של הכנת המזון – שיהיה ראוי למאכל. ואם זה ברמת העיבוד הכימי ופיזי, שמוטל ישירות על הקיבה.

רגשית בעומק חווייתנו, אנו, תלויים במשהו שאינו חפץ בנו, ואינו עושה כל מאמץ מצדו כדי לתת מעצמו לנו. נהפוך הוא – הוא דוחה אותנו בחוסר עניין. אנו רק מדמים שהאוכל קורא לנו. שהעוגה הצבעונית אומרת לנו – אכול אותי, או, שסטייק הסלמון הריחני אומר – בלע אותי אל קרביך, או שהפרי היפהפה מפתה את קיבתנו. אבל לא כך הוא הדבר כלל וכלל. האוכל מפתה אותנו בעיניים, באף, בדמיון. אך, בעצם הוא משעבד אותנו אליו, דווקא דרך אדישותו.

בתחום הנשימה, מצבנו אחר. מהרגע בו אנו מאפשרים לאוויר לחדור אל הריאות, הן מעבירות את החמצן לגוף ללא השקעה אנרגטית. החמצן פשוט מפעפע מכוח עצמו אל הדם. יוצא מכך, שהאוויר הוא מצרך חינמי, שניתן לנו בשפע וללא השקעה אנרגטית מצדנו. האוויר (כלומר, השמיים), הוא "אבא טוב", אוהב ומעניק. האדמה, לעומתו, היא "אימא רעה", קמצנית ודוחה. כתוצאה מכך, בני האדם משתוקקים אל השמיים ושונאים את האדמה המשעבדת.

האדם אינו מאוזן ביחסו אל מרכיביו, השמיים והארץ. אנו שואפים אל ה"מעלה", שמורגש לנו כטוב ואוהב, ובורחים מן ה"מטה", שמורגש לנו כמכאיב ומשעבד. לכן, האברים המייצגים את הקשר לאדמה הופכים להיות דחויים בתוכנו. לבד מן הקיבה, ומערכת העיכול כולה, נכללים בקללה זו גם אברי המין והרגליים.

אימא – המתווכת בין האדמה לקיבה

המתווך הראשי שבין האדמה לקיבה שלנו היא אימא. היא המזינה הראשונה שלנו, והיא זו שמכתיבה לקיבה שלנו את התנהגותה וחוויותיה בהקשר עם האדמה למשך כל החיים.

כילדים אין לנו יכולת לגונן על עצמנו. אנו אנוסים לבלוע כל יחס שניתן לנו, והקיבה שלנו היא סוג של קרבן. החייל הראשון במערכה. היא משלמת את המחיר הגבוה ביותר שאנו משלמים בעקבות היותנו מצויים בפער אדיר בין היחס שהיינו רוצים לקבל, לבין היחס שאנו מקבלים בפועל.

בהיותנו בגילאים צעירים לקיבה אין ברירה אלא להיכנע למציאות. בכדי לחיות עלינו לאכול, ולכן הקיבה אנוסה לקבל אל תוכה את מה שניתן לה. גם אם התינוק או הילד מתנגד לאוכל שאמו נותנת לו, יורק, מקיא, צורח… בסופו של דבר הוא אוכל אותו, כי הוא רעב. כתוצאה מכך הקיבה הופכת להיות אטומה. לא מתקשרת. כעוסה. דוחה רגשית את המזון. נאבקת בו. היא דורשת בזעקה "משהו", שאינה יכולה לומר מהו: היא מתגעגעת למזון מלא באהבה…

לאימהות בדרך כלל חשוב שהבקבוק או הצלחת יתרוקנו, הרבה יותר מאשר שגוף ילדה ישדר סיפוק. ילדים זקוקים ליחס רגשי, למגע אוהב, להקשבה בנושא האכילה. האכילה היא משבר גדול עבור ילד. ברחם הוא לא אכל. הוא הוזן בהזנה תוך ורידית ישירה. הוא לא היה צריך לעכל דבר. הכול נעשה עבורו. הוא לא חווה את המגע הקשה עם המציאות החומרית של כדור הארץ. קיבת העובר נהנתה מחופש מלא למשך כל זמן ההיריון.

הגמילה מחלב האם היא שוב צעד רגשי מכאיב ביותר. לאימהות חשוב שילדיהן יאכלו אוכל מזין, בכמות נכונה, בזמנים נכונים. אך הילד שעובר משבר נורא של התמודדות עם החומריות המזינה של כדור הארץ זקוק לתיווך עדין ולא לדיוק החומרים והזמנים. הוא חווה שגופו צריך אהבה יותר מאשר מזון חומרי. קיבתו ננעלת רגשית בעקבות  נתינתה העניינית-חומרית של האם. המלחמה של הילד באמו ובאדמה מתחוללת בקיבה.

הקיבה היא המקום בו אנו מנוצחים. שם נפרץ השער. אוכל רווי בדאגתה ובחרדתה של האם מפני המוות ברעב, ומוות בכלל, מוחדר אלינו. פחדים שמא הילד יהיה חולה, חלוש, נמוך קומה, רזה מדי, חיוור, מוחדרים אל רירית הקיבה. בדרך כלל האם מאכילה את ילדה מתוך התכחשות לקושי האדיר שלו להסתגל לחיים כאן. הקיבה שלנו סופגת אל דפנותיה את הידיעה שהיא שק ריק, נטול רגש. שאין לה אמירה משלה, או צורך רגשי משלה. שעליה לעשות את מה שהיא מצווה מבחוץ. הקיבה, שכולנו מתעלמים ממנה רגשית, הופכת אותנו לעבדי החומר. החומר הופך להיות העריץ, אותו אנו עובדים. אנו הופכים להיות משועבדים לו מפחד המוות. אנו רוצים לצבור מן החומר עוד ועוד. אנו מלאי חרדה, שמא הוא ייטוש אותנו ויותיר אותנו ככלי ריק שאין בו חפץ. לכן אנו אוכלים יותר ממה שצריך. עובדים יותר ממה שצריך. קונים יותר ממה שצריך. צוברים יותר ממה שצריך, ודואגים למחר, הרבה יותר ממה שצריך.

הקיבה היא גם המקום האנרגטי בו אנו מעכלים את המידע הנכנס אלינו וגם את הרגשות המתרוצצים בגופנו. הקיבה היא המקום בו כל חומר – אם זה חומר מוחשי, או, חומר רעיוני, או, חומר רגשי – עובר תהליך עיבוד. לכן ככל שנדאג לכך, שהקיבה תהיה פחות עייפה מן ההתמודדות עם עיכול מזונות כבדים ולא תואמים זה את זה, כך היא תהיה פנויה יותר לפרק חומר רעיוני או רגשי ביתר קלילות.

עצם ההחלטה להקשיב לקיבה הפרטית שלנו, ולא למערכת דיאטות חיצונית, לפי "הספר", משמעו התחלה של מערכת יחסים חדשה עם הגוף ועם החיים עלי אדמות בכלל. עצם ההבחנה בין תשוקת החושים למזון מלא בטעמים עזים, מזון ריחני, צבעוני, בעל מרקם נעים, נוקשה, פריך, מעורר רעש בעת האכילה… לבין הצורך הבסיסי העמוק של הקיבה, בהזנה בחומרים שיהיו נכונים לה – זו הבחנה שמקדמת אותנו אל עבר השחרור מן השקרים שאנו נתונים בהם. עצם הגילוי שלאיבר אדמתי זה יש צרכים פיזיים ורגשיים משלו, גורם לנו להיות פחות עבדים של החומר ויותר זורמים עמו ועם עצמנו באהבה.

החושים שלנו רוצים ריגוש. הקיבה רוצה שקט. החושים רוצים חידוש. הקיבה רוצה שגרה. החושים רוצים חוויות קיצוניות, ניגודים, סערה. הקיבה רוצה פשטות, אחידות. החושים רוצים להתעורר באמצעות האוכל. הקיבה מחפשת רוגע. הם רוצים לברוח משעמום, היא אינה מוצאת שעמום בדברים חד גוניים. החושים רוצים לנתק אותנו מרגשות פנימיים, להבריח אותנו מהם, והיא מרגישה שמתפקידה לעבד את הרגשות בקצב נכון, לעכל, לפרק… החושים דואגים שנימשך החוצה, הקיבה מבקשת שנשהה בפנים. החושים מספרים לנו שהתשובות נמצאות בחוץ, הקיבה טוענת שהטוב האמתי נמצא בפנים.

ככל שנאהב יותר את עצמנו ונכבד את הצרכים הראשוניים שלנו, כך נצטרך לעבוד פחות כדי לזכות בטוב. כך נגלה באדמה ישות שעושה עבורנו המון. גם אם אינה עסוקה בנו, גם אם אינה בוחרת בנו אישית, ואינה מעניקה לנו דבר בחינם, נרגיש כלפיה תודה עמוקה על שפיעתה.  מערכת יחסים בריאה עם האדמה והחומר, היא המפתח לשחרור מתחושת הדחייה שרבים מאתנו לכודים בה.

אירי ישראלי-רושין

האקדמיה לנשיות

למאמרים קודמים