כשקראתי את "ספר הגברים" של ננו שבתאי, נזכרתי בתקופת לימודיי בתוכנית ללימודי נשים ומגדר באוניברסיטת תל אביב. החוויה האינטלקטואלית הייתה מדהימה. אהבתי מאוד את הלימודים בתוכנית, שהוסיפה כלי נוסף לארגז הכלים הקיומי שלי. במובן מסוים, הלימודים בתוכנית הרכיבו לעיניי משקפיים, שעה שעד אותה תקופה התהלכתי כסומא בעולם, מבלי שחשתי כלל שאני עיוור.

אך מבחינה רגשית ואישית, זו הייתה חוויה נוראית. היו גם זיכרונות אישיים לא נעימים סביב הלימודים בחוג שהגבירו בי את התחושה שמקומי אינו שם, אך מעבר לכך המטא-חוויה שלי הייתה קושי גדול מאוד לשאת את כל הכאב ששמעתי במסגרת השיעורים ומאת חברותיי ללימודים, כאב שמפנה אצבע מאשימה אליי ואל "בני עמי", הגברים. ולא יכולתי לשאת את הכאב, לא יכולתי לשאת את האשמה – למרות שהיא כמובן לא כוונה אליי אישית – הרגשתי שהיא מסרסת אותי כגבר הטרוסקסואל, כגבר שאוהב נשים, כגבר שצריך לפעול בעולם. וזו הייתה אחת הסיבות לעזיבתי.

וחשתי את הכאב הזה, אם כי במינון נמוך יותר, גם כשקראתי את "ספר הגברים". הספר מתאר את חוויותיה הרומנטיות והמיניות של המחברת – או בת דמותה, "הדוברת" בספר – עם גברים, כאשר כולן חוויות שליליות או למצער חוויות שהסתיימו במפח-נפש, בכישלון.

הספר מורכב מלמעלה משלושים סיפורים קצרים, כאשר לרוב כל סיפור מתאר גבר אחר בחייה של המחברת. ככלל, סיפורים קצרים הם כמו ממתק, אי אפשר "לאכול" הרבה מהם יחד, יש בטעם שלהם משהו מן החד-פעמיות. אמנם במקרה של שבתאי הסיפורים הם יותר כמו גלולה-מרה, אך התחושה כי "לקחתי מזה יותר מדי" – בעינה נשארת. והתחושה הזו נכפית על הקורא, שכן לאט-לאט שבתאי שוזרת את כל הסיפורים הקצרים לעלילה אחת, ואין לו ברירה אלא לבלוע את כל הממתקים ברצף.

כאשר לוקחים מספר חוויות שעוסקות בפן ספציפי של הקיום האנושי ומקבצים אותן יחד, ממילא יוצרים נראטיב סביב המכנה המשותף. כששבתאי כותבת את "ספר הגברים" – "הגברים" בה"א הידיעה – היא במשתמע טוענת שיש מכנה משותף, שכל הגברים הם אותו דבר, שאת כולם מאפיינים סטריאוטיפים דומים. הדברים מעידים על עצמם כבר בפסקת הפתיחה של הספר: "גברים הם בני אדם. בני אדם הם סוג של חיות אבל אומרים שמפותחים יותר. זה נכון שלפעמים גברים הם שעירים מאוד, אבל אף פעם לא כמו כלבים". להבנתי, הניסיון ליצור מכנה משותף נמוך כזה הוא שמוביל את הדוברת בספר לכלל חוויה שלילית אחת. הוא גם שמוליך לסוף, העצוב בעיניי – הגם שיש אנשים שיראו בו סוף טוב – של הספר.

כפי שאפשר לראות מפסקת הפתיחה, התרופה של המחברת להתמודדות עם הכאב העצום הזה היא גיחוך, משחקיוּת, ומבחינה פיגורטיבית משחקיות זו באה לידי ביטוי בספר בניסיון ליצור ריתמוס של שירה דרך חריזה ילדותית, או במשחקי-מילים פוסט-מודרניים, שמפרקים ומרכיבים את השפה מחדש. אך מעבר לעובדה שבכדי ללהטט כך עם השפה צריך כישרון כמו של אורלי קסטל-בלום, לעניות דעתי אבד הכלח על משחקי מילים מעין אלו.

אפשר להבין את המשחקיות הזו כרצון לשליטה בכל הגברים שמיררו את חייה של המחברת-הדוברת, ואת הדה-קונסטרוקציה של השפה ניתן לתפוש כניסיון לפרק את המושגים והתפישות שאנו מכירים על נשים וגברים. ואולי המשחקיות הזו היא גם אמצעי לאלחש את הכאב. אך לדעתי, המשחקיות הזו, הקלילות הזו, יוצרת אצל הקורא תחושה של מניפולציה רגשית, היא מרחיקה אותו מהספר. אם המחברת מבקשת לגעת בליבו של הקורא, ולא רק לג'אגלנג איתו, מוטב היה לו הייתה נמנעת ממשחקים אלו. כך היא הייתה מזריקה את הכאב שלה ישירות לוורידיו של הקורא.

ספר גברים, ננו שבתאי, הוצאת כתר, 2015, 200 עמ'