לא התכנסתי כאן כדי לשבח את ספר המתח הסוחף והשנון של יו לורי, "מכירת חיסול", אלא כדי להביא לדיון תובנה בסיסית פרי עטו על תחום היחסים שבינו לבינה

מאת שרית פרקול

יו לורי כותב כמו שהוא מדבר. כלומר, כמו שאנחנו רגילים לשמוע אותו מדבר, בתור דוקטור גרג האוס מהסדרה המשובחת "האוס". הוא מחוספס, הוא ציני, הוא שנון להפליא. בכל פעם אני יותר ויותר מתפעלת משלל כישוריו (שחקן, ספורטאי, מוזיקאי, ועכשיו, מסתבר, גם סופר). מן הסתם יש לו פגמים נוראיים, אולי כמו האישיות המחורבנת להפליא שהוא מדגים ב"האוס" לצד האינטליגנציה המדהימה והעיניים הכחולות מיני ים, אבל אני מעדיפה לחשוב שלא.

לא התכנסתי כאן כדי לשבח את ספר המתח שלו, "מכירת חיסול", שיצא לאור בעברית בהוצאת עם עובד. הספר סוחף וכתוב היטב, עם הרבה הומור יבש, שעובר יפה מאוד בתרגום של יעל אכמון. גיבור הספר, תומאס לאנג, חייל בדימוס בשירות הוד מלכותה המשמש שומר ראש ויועץ בטחוני למרבה במחיר, הוא גבר גבוה בן 36, שרוכב על אופנוע קוואסאקי, שותה וויסקי ויש לו בדרך כלל במקרר רק יוגורט, במקרה הטוב. לורי מכניס לפיו לאנג טקסטים שאני ממש יכולה לדמיין את ד"ר האוס אומר אותם.

"עיניים מהסוג שעלול לגרום לגבר בוגר להתחיל לקשקש שטויות"

כמו ד"ר האוס, לאנג גר לבדו, רוב הזמן (על הכריכה האחורית של הספר מגדירים אותו כ"עצלן רומנטי"), אבל כשהוא מתאהב, זה עם כל הלב. לרוב, זה מתחיל בעיניים. "היא כיוונה אלי את זוג העיניים הענקיות, הבהירות, האפורות, הבהירות, הענקיות, שלה. עיניים מהסוג שעלול לגרום לגבר בוגר להתחיל לקשקש שטויות. צא מזה, בשם אלוהים", הוא גוער בעצמו.

התכנסתי כאן בשביל להביא לדיון טקסט קלאסי של יו לורי / גרג האוס / תומס לאנג על יחסים, או ליתר דיוק, מה מחפש כל אחד מהמינים אצל בני המין האחר:

"יש לך מישהי, תומאס?" שאלה רוני, "בימינו?"

"את מדברת על קשרים רומנטיים, אני מנחש".

"קלעת בול. אתה שוכב עם מישהי?"

"כשאת אומרת שוכב, את מתכוונת…?"

"תענה על השאלה מיד, או שאני קוראת לשוטר". היא חייכה. בגללי. אני גרמתי לה לחייך, והתחושה היתה נחמדה מאוד.

"לא, רוני, אני לא שוכב עם שוב אישה בימינו".

"גבר?"

"או גבר. או בעל חיים. או סוג כלשהו של עץ נשיר".

"למה לא, אם לא אכפת לך שאני שואלת? וגם אם כן".

נאנחתי. לא ממש ידעתי את התשובה בעצמי, אבל היה ברור לי שלא יעזור לי לומר את זה. התחלתי לדבר, ולא היה לי רעיון ברור מה עומד לצאת לי מהפה.

"כי סקס גורם לאומללות יותר משהו מביא עונג", אמרתי. "כי גברים ונשים רוצים דברים שונים, ואחד הצדדים תמיד מתאכזב. כי לא מציעים לי לעיתים קרובות, ואני שונא להציע. כי אני לא מאוד טוב בזה. כי אני רגיל להיות לבד. כי אני לא מצליח לחשוב על סיבות נוספות". השתתקתי כדי לנשום.

"בסדר", אמרה רוני. היא הסתובבה והתחילה לצעוד לאחור כדי שתוכל להסתכל לי על הפנים. "אז איזו מהן היא הסיבה האמיתית?"

"מספר שתיים", אמרתי לאחר הרהור. "אנחנו רוצים דברים שונים. גברים רוצים לשכב עם אישה. ואז הם רוצים לשכב עם עוד אישה. ועוד אישה. ואז הם רוצים לאכול קורנפלקס ולישון קצת, ואז הם רוצים לשכב עם עוד אישה, ועוד אישה, עד יום מותם. נשים…" חשבתי לעצמי שכדאי שאברור את מילותי בקפידה רבה יותר כשאני מתאר מין שאיני שייך אליו, "נשים רוצות מערכת יחסים. יכול להיות שהן לא ישיגו את זה, או שישכבו עם הרבה גברים לפני שישיגו את זה, אבל בסופו של דבר, זה מה שהן רוצות. זאת המטרה. לגברים אין מטרות. לא באופן טבעי. אז הם ממציאים מטרות ותולים אותן על הקיר וזורקים עליהן חצים. לשם כך הם ממציאים חצים. או שהם מסתבכים בקטטות, או מנסים להתעשר, או מכריזים מלחמות, או ממציאים כל מיני דברים מטומטמים אחרים כדי לפצות על העובדה שאין להם מטרות אמיתיות".

(…) המנגנונים המיניים של שני המינים פשוט לא מתאימים, זאת האמת הנוראה. לצד אחד יש מכונית קטנה, שמתאימה לקניות, לסיבובים קצרים בעיר ולחניה זריזה; לצד האחר יש מכונית גדולה, שמתאימה למרחקים ארוכים ולעומסים כבדים – היא גדולה יותר, מורכבת יותר וקשה יותר לתחזק אותה. לא הייתם קונים 'פיאט פנדה' כדי להעביר עתיקות מבריסטול לנורוויץ', ולא הייתם קונים 'וולוו' לשום מטרה אחרת. לא שסוג אחד טוב מהאחר. הם פשוט שונים, זה הכול.

(…) אם גבר מתמסר לרגע המיני, ובכל, זה כל מה שזה. רגע, עווית. אירוע ללא משך זמן. לעומת זאת, אם הוא מושך את זה באמצעות ניסיון להיזכר בכמה שיותר שמות של גווני צבע, או מה שלא תהיה השיטה המועדפת עליו, מאשימים אותו בטכניות קרה. כך או כך, אם אתה גבר הטרוסקסואלי, יהיה לך קשה להחריד לקבל קרדיט על מפגש מיני בעת המודרנית".

מה דעתכם?

• האם סקס באמת גורם אומללות יותר מאשר עונג?
• האם באמת גברים ונשים רוצים דברים שונים?
• האם אין גברים שרוצים באמת מערכת יחסים?