הספר "ילדותו של ישו" של ג'. מ. קוטזי מספר על דוד וסימון, שני זרים שנפגשים על האנייה המפליגה לנובילה, ספרד. דוד הילד מאבד את אימו בדרך לספרד, וסימון המבוגר לוקח על עצמו לטפל בו ולמצוא לו את אימו, או למצער מישהי שתשמש לו כאם.

החיפושים הקדחתניים אחר אימו של דוד מאתגרים את התפישה הקונצנזואלית אודות תפקידי האם והאב. סימון משוכנע שדויד זקוק לאם, ולו לאם מאמצת, ולמרות שהוא אוהב את דויד אהבת נפש – הוא סבור שהוא אינו אב די טוב עבורו. אבות, הוא מסביר לדוד, "לא חשובים כל כך בהשוואה לאמהות. האם מוציאה אותך אל העולם מתוך הגוף שלה […] היא מחזיקה אותך בזרועותיה ומגנה עליך. ואילו אבא יכול להיות לפעמים קצת משוטט, כמו דון קיחוטה, לא להיות אתך תמיד כשאתה זקוק לו. הוא עוזר לעשות אותך, ממש בהתחלה, ואז הוא הולך הלאה".

אלא שהסיפור מוכיח אחרת: סימון מקבל על עצמו בהתנדבות את תפקיד האפוטרופוס על דויד, ודואג לו במסירות. ומשעה שהוא מוסר את דויד לידיה של אינִס, האם שהוא מצא לדויד, חלה רגרסיה בהתפתחותו של הילד, וסימון, על אף שלא הביא את דויד לעולם, לא מסוגל להיפרד ממנו, ואף מוכן לעבור על החוק למענו.

כלומר, מחד סימון מחפש לדוד דמות אימהית שאינו אימו הביולוגית, שכן הוא סבור שזו תיטיב עמו על אף שהיא לא הביאה אותו לעולם; ומאידך, הוא, ואפילו לאחר שהפקיד את דוד בידיים נאמנות, כרוך אחריו כעיוור. הווה אומר, ההגדרות "אימא" או "אבא" אינן מבוססות על הטבע בלבד, כי אם בעיקר על תבניות חשיבה סוציולוגיות.

"ילדותו של ישו" גם פותח פתח לעולמם של פליטים ומבקשי מקלט, כמו אלו הממלאים את ארצנו ומשוטטים ברחובות עירנו. כפי שמסבירה הפסיכולוגית בבית הספר של דוד לאינס וסימון, התלישות היא מנת חלקם של כל המהגרים, וחוסר הוודאות בחייהם של מבקשי העבודה והמקלט פוגע בתפישתם של ילדיהם את "האמיתי". והתוצאה של היעדר האמיתי, היעדר עוגן בחיים, הוא פרישה לעולם פנטזיונרי שבו הילדים קובעים את החוקים.

תהא אשר תהא דעתנו על מבקשי המקלט (או לדעת אחרים: מסתננים), למקרא "ילדותו של ישו" לא ניתן שלא לחוש אמפתיה עם ילדי מבקשי המקלט. הדגש התקשורתי, כמדומני, מתמקד בזכויות הבסיסיות של מבקשי מקלט אלו לחיים, דיור ועבודה. אולם מה בדבר נפשם הרכה של ילדיהם? ומתי ייכתב ספר הפרוזה הראשון שמתאר את חייהם של מבקשי המקלט בישראל? והאם הוא יביא גם את זווית הראיה של הילדים? למיטב ידיעתי, ספרות כזו אינה בנמצא.

קוטזי, חתן פרס נובל לספרות לשנת 2003, הזכיר לי חתן פרס נובל לספרות אחר, ש"י עגנון. כקורא שנטוע במסורת היהודית, התמוגגתי מסגנון כתיבתו הייחודי של עגנון. והתמוגגות זו הביאה אותי לא אחת לפליאה: כיצד קוראים את עגנון בעולם? כיצד הוא זכה בפרס נובל על אף שסיפוריו משוקעים באלפי שנות היסטוריה יהודית ושפתו מתובלת במטבעות לשון וביטויים שרק אדם שמצוי במסורת היהודית יכול להבינם?

אין לי ספק שקוראיו הלא יהודים של עגנון אינם מבינים אפילו עשירית מרמזיו והקשריו המסורתיים של עגנון. עם זאת לעגנון היה את הכישרון, בנוסף לשפתו הייחודית, לדבר בשפה אוניברסלית, לרקום עלילות ולטוות סיפורים באופן מעורר הערצה.

לכן בסיום קריאת הספר חשתי החמצה. כפי ששמו של הספר מעיד עליו, "ילדותו של ישו" מעוגן במסורת הנוצרית, והסיפור – במידה זו או אחרת, ברבדים כאלו ואחרים – מרפרר לסיפורו של מייסד הנצרות. כישראלי שמכיר את המסורת הנוצרית ברמה בסיסית ביותר, רובם הגדול של רבדים אלו נעלם מעיניי, אולי כמו שלא-יהודים בעולם קוראים את עגנון. אולם כמו אצל עגנון, גם סיפור אלגורי חייב לעמוד על אדנים נרטולוגיים, לעמוד בפני עצמו. וחוששני שכאשר "מרוקנים" את "ילדותו של ישו" מהקשריו הנוצריים, הוא נותר סיפור בינוני למדי.

ילדותו של ישו • ג'. מ. קוטזי • מאנגלית: אברהם יבין • הוצאת עם עובד • 2015 • 320 עמ'