★★★★★

"עמודי החברה" של איבסן הוא מחזה על הקלות הבלתי נסבלת של שחיתות פוליטית. המחזה מציג מנהיגים ואנשי ציבור, שרואים עצמם כעמודי התווך של החברה, אבל גוררים אחריהם קופת שרצים מפוארת. במקום עמודי החברה הם עלובי החברה.

איתי טיראן בתפקיד הראשי של קרסטן ברניק, הוא פוליטיקאי ערמומי ואיש עסקים כריזמתי, שמוכן לרמוס את כל הערכים כדי להתעשר ולשרוד על כסאו. נשמע מוכר. אבל השחיתות שמתאר איבסן קטנה עלינו. המחזה מיושן, נאיבי, אינו עומד במבחן הזמן וממחזר חומרים שכבר ראינו.

ההצדקה להעלות היום את "עמודי החברה" של איבסן היא או בימוי מבריק ויצירתי במיוחד של המחזה המקורי תוך שמירת הזמן והמקום, או עיבוד הטקסט למציאות של ימינו, והפיכת המחזה ל"רלוונטי". זה לא קורה. ההחמצה הגדולה של הבמאי ארתור קוגן, שלא השכיל (או לא רצה) לחבר את הסיפור של איבסן למציאות החברתית, הכלכלית והפוליטית של ישראל 2016 – וכך להציב מולנו מראה נוקבת ולהפוך את "עמודי החברה" להצגה חיה ובועטת. הבימוי של קוגן בנאלי וצפוי, וכך גם המשחק המרדים של רוב השחקנים.

החלק הראשון של ההצגה ארוך ומייגע. בחלק השני, אחרי ההפסקה, הסיפור מתעורר, וגם השחקנים, אבל ההצגה נותרת מרוחקת. בעיקר היו חסרות לי תשוקה ואנרגיה על הבמה, כדי שיתניעו את העלילה. איתי טיראן עושה מה שצריך בתפקיד הראשי, לא פחות, אבל גם לא יותר. לטיראן יש נוכחות על הבמה, גם כשאינו במיטבו. אנסטסיה פיין בולטת בתפקיד בטי אשתו הנאמנה והנבגדת, וגם אסף סולומון, בתפקיד אחיה, יוהן טונסן, עושה תפקיד אמין. בולטת מעל כולם – הלנה ירלובה, בתפקיד לונה הסל, אחותה למחצה של בטי. ירלובה, שחקנית מרתקת, עושה תפקיד נוגע ללב של אישה חזקה ומוחצנת, וגם מאוד פגיעה ושברירית.

לקחתי משפט מעניין ואקטואלי מהטקסט של איבסן. לקראת סיום, גיבור המחזה מגיע למסקנה שעמודי החברה אינם המנהיגים הגברים, אלא הנשים. הן עמודי החברה. כדאי להמליץ לדונלד טרמפ לקרוא את המחזה.