שני דורות אחרי מהפכת הבלט המודרני של מרס קאנינגהם ואחרי המרד של מרתה גרהם – רב לנו מחקר התנועה המופשטת. הלב והדמיון נוטים יותר להזדהות עם התיאטרון הדרמטי. או כלשונו של בוריס אייפמן: "מה שאנחנו יוצרים הוא סוג חדש של תיאטרון: בלט פסיכולוגי רוסי". "הדבר המעניין ביותר הוא להתבונן פנימה בנפש האדם ולמצוא שפת גוף ותנועה, שתוכל לבטא את הרעיונות שאני רוצה להעביר על הפסיכולוגיה של אופי מסוים. אני רוצה להרחיב את גבולות אמנות הבלט, להראות שהיא מסוגלת לתאר רגשות ולשקף את הנשמה של הדמות". אייפמן יצר שפת תנועות משלו על הפנמתה הוא עובד עם רקדניו חודשים.
ב"אימפריית תרבות" נוסח רוסיה – אין קושי למצוא מבחר משובח של רקדנים בעלי תשתית איתנה של בלט קלאסי. ובכל זאת- אייפמן בוחר בקפידה את 58 הרקדנים המשתתפים בלהקה – הוא שולח שליחים לרחבי רוסיה כדי לבחור רקדנים לא רק על סמך רמתם הווירטואוזית ומראם החיצוני – גבוהים ויפים – אלא בעיקר מראיין אותם כדי לבדוק אם הם משדרים על אותו הגל ויש להם די עומק להזדהות עם תפקידיהם. אייפמן הקים בסנט פטרסבורג בי"ס למחול עם 14 אולפנים אותם מתקצבת הממשלה.
בדור בו נדמה שתם עידן הספרות המודפסת – הכול דיגיטאלי, "מיידי" וממוחשב, אין מקום לדרמות עתירות המילים של דוסטוייבסקי, ו"פג תוקפו" של רסקולניקוב – גיבוריו של אייפמן הם דמויות מיוסרות הנוטות להיסטריה וחיות תדיר על הגבול הדק שבין שפיות לשיגעון.
בבלט Up&Down – גיבור הדרמה של סקוט פיצג'ראלד הוא פסיכיאטר המתאהב במטופלת שלו ונישא לה. המעילה בייעודו מביאה אותו להתדרדרות. החברה מנדה אותו. על רקע מוזיקה של גרשווין, שוברט ואלבן ברג הוא מתרחק מעצמו ומאבד אט אט את שפיותו. הוא "מת" מבחינה נפשית. מפסיכיאטר כריזמטי ומצליח החי חיים נטולי דאגות הוא הופך לדמות קודרת ומיוסרת שחיה בסיוט של חלום בלהות. החיבור המייחד את אייפמן בין המוזיקה, התפאורה התלבושות והרעיונות והתרגום הצורני לכל רעיון – גאוני מפתיע ומבריק.
- Up&Down, קרדיט של Evgeny Matveev
-
"ג'יזל האדומה" הוא סיפורם של ה"עקורים" – הטרגדיה של האמנים שנאלצו בעקבות הפיכת אוקטובר לגלות ממכורתם האהובה, רוסיה, לנכר- לאמריקה בה לא הצליחו להיקלט. המערכה הראשונה מוקדשת לבלרינה הדגולה אולגה ספיצויצבה (Olga Spessivtseva) (Oльга Спеси́вцева) שרוקדת בראשית המאה העשרים בסנט פטרסבורג בלהקתו של סרגיי דיאגילב, ששאף להביא את הבלט הקלאסי המלכותי לפריז.
בהדרגה מזדהה ספיצויצבה כל-כך עם הדמות של ג'יזל – הנערה שאיבדה את שפיות דעתה, ושאותה היא מגלמת בכישרון כה רב – עד כי היא עצמה דעתה נטרפת עליה מצער על כישלונה במערב. אמריקה אליה נאלצה להגר. בדיעבד אכן שהתה הרקדנית שני עשורים בבית חולים לחולי-רוח בקרבת ניו-יורק. לצלילי מוזיקה של צ'ייקובסקי, שניטקה וביזה, מעביר אייפמן את הסיפור באמצעות שפת מחול ייחודית בשילוב תאורה חדשנית, במה שבעיניו נחשב לאחת מפסגות קריירת המחול שלו. הוא יצר 40 בלטים וזכה בשלל פרסים ובהם פרס מסיכת הזהב ופרס אביר האמנויות מטעם ממשלת צרפת והוא לא מפסיק להפתיע.
וכשמקלפים את כל ההסברים הספרותיים נותרת להקת רקדנים בעלת רמה וירטואוזית מעוררת התפעמות שהיא פרי עבודת נמלים על כל הגוונים והדקויות – ומלאכת מחשבת של תרגום שלל רעיונות לפרטי פרטים מעוצבים בשלמות של תפאורה, תאורה והתאמה בין המוזיקה לתנועה.
לא ללכת- לרוץ