אני לא אוהב סיכומים ולכן לא אסכם את פסטיבל עכו לתיאטרון אחר, המסתיים הערב. לא צפיתי בכל ההצגות, אבל אני יכול לבשר שריענון ההנהלה האמנותית עשה טוב לפסטיבל. הוא יותר מגוון ואיכותי, יותר "אחר" אבל עדיין לא חצוף ובועט כפי שפרינג' צריך להיות. בשביל זה צריך להעז יותר, גם בבחירת ההצגות וגם בתחושת הביטחון שניתנת ליוצרים, לפיה מותר להם ללכת עד הסוף. בלי מורא ובלי משוא פנים.

פסטיבל פרינג' אינו אמור להיות אירוע "נחמד". הוא צריך להיות מאתגר, בוטה, מרגיז, מרגש, מעורר מחלוקת ומעורר למחשבה. את הנחמדות צריך להשאיר לאירועי החוצות ולמופעי המיינסטרים, שהיו השנה רבים מאוד, וחלקם גם ברמה מקצועית סבירה.

כל ההצגות שראיתי התאפיינו, מצד אחד בעיצוב מקורי ובבימוי יצירתי, ומצד שני בדלות החומר. יש פער בין הצורה לתוכן. ובלי תוכן, כלומר טקסט ראוי, קשה להצליח. זה קורה גם כשיש ניסיון כן ואמיתי לייצר אמירה חדה ובעלת משמעות. לזכותם של רוב היוצרים שבאים לעכו, שהם באמת רוצים לבטא משהו אחר, שלא נראה בתיאטרונים הגדולים והממוסדים.

ההצגה שבה הטקסט חזק, והמשחק אמין, היא "פלשתין שעת אפס", שכתבה וביימה עינת ויצמן. אולי כי הטקסט (בערבית עם תרגום) מבוסס על מקרים אמיתיים והמציאות, במקרים רבים, עולה על כל דמיון ועל כל הצגת תיאטרון. "פלשתין שעת אפס" מספרת על טרגדיות שעוברות משפחות ממחנות הפליטים בעזה ובגדה המערבית, שבתיהם נהרסו בלי הודעה מוקדמת. ההצגה אינה מתימרת להיות אובייקטיבית ונעשתה מנקודת מבט פלשתינית. הטקסט אינו עוסק, למשל, בסיבה להריסת חלק מהבתים, שנבעה מסיבות ביטחוניות (תפיסת מחבלים ומניעת מעשי טרור), אלא מתרכזת בסיפור האנושי של משפחות שנקלעו בעל כורחן לקו האש.

למשל, תלמידת תיכון מג'נין מספרת, במונולוג נוגע ללב, שישבה בערב שקט בסלון עם אביה כדי לצפות במשחקי המונדיאל. מה יותר משפחתי מזה? לפתע פרצו חיילים לסלון דרך הקיר, הרסו כל מה שבדרכם, ניפצו את הטלוויזיה וגרמו להרס בבית. למה? כי הם היו צריכים להגיע לכתובת מסוימת במחנה, והמעבר הבטוח היה דרך הבית הזה, ולא דרך הסימטאות המסוכנות. אז שוברים איזה קיר של משפחה ונכנסים. מה אשמה הילדה? במה אשמים הוריה ובני משפחתה? זה הסיפור.

לא רק ערב משפחתי נהרס, אלא חיים נהרסו. כמו בסיפור של אב לילדים, שהבית במחנה הפליטים בעזה קרס על אשתו וילדיו. הוא מספר שהפגז מהמטוס לא כוון לביתו, אלא לבית סמוך, אבל גודל ההרס היה כה רב, שהוא חיסל גם כמה בתים ודירות בסביבה. "פלשתיו שעת אפס" בנויה מסיפורים וממונולוגים, שבאים מתוך כאב וזעם, ונותנים מכה בבטן. דרמה מטלטלת, שמציפה צד לא מוכר בטרגדיה של הכיבוש, השליטה על עם אחר והסכסוך הטראגי והבלתי נגמר בין שני העמים.

לעומת זאת, ההצגה "שרבר" שמספרת על שופט עליון גרמני, שאושפז במוסד פסיכיאטרי, היא אוסף של פעולות גופניות מסקרנות ולעיתים משעשעות, פלוס נאום פילוסופי מייגע של השופט שרוצה להשתחרר ומנסה לשכנע שהוא שפוי. ההצגה עוסקת, בין היתר, בשלטון טוטליטארי בחברה אכזרית ונטולת חמלה שבה אנו חיים. השפה התיאטרונית ייחודית, המשחק טוב, המסר ברור, אבל ההצגה מסורבלת ומבולבלת.

"הסתכלות 1976", יצירתם המשותפת של פיראס רובי ודוד מעיין, היא הצגה שעוררה סקרנות אצל כל מי שמכיר את עבודותיו של מעיין, מראשוני היוצרים של פסטיבל עכו. ההצגה נוצרה בהשראת סרט דוקומנטרי מלפני 40 שנה של פרופ' ג'אד נאמן, שעוסק ביחסי יהודים ערבים בעכו. יוצרי ההצגה אינם מחדשים הרבה בהדהוד הבימתי לסרט. אפליה, דיכוי, חוסר שוויון. דבר לא השתנה מאז עד היום. לא ברור לי למה הם בחרו דווקא בסרט הזה כהשראה להצגה. רק בגלל שהוא נעשה בעכו? במרכז ההצגה 8 שחקניות, שמציגות דמויות שונות ומגוונות, כאשר הקהל יושב מסביב. הסיטואציה האינטימית והשפה הבימתית הייחודית, יוצרות בתחילה עניין וסקרנות, אבל בהמשך, ההצגה מתחילה לחזור על עצמה.

"החייל הרזה", מחזה של חנוך לוין, שמועלה בפעם הראשונה על הבמה, הוא סיפור חנוך לויני טיפוסי על חייל ששב משדה הקרב לביתו אחרי חמש שנים, שבהן לא ראה את אשתו ובנו. הוא מגלה, להפתעתו, שאשתו לא ממש חיכתה לו ואת מקומו תפס גבר אחר. גם בנו, שגדל בינתיים, לא מכיר את אביו. מדובר בקומדיה טראגית או בטרגדיה קומית, שנמתחת יותר מדי. הסיפור יכול להחזיק מערכון לכל היותר ולא הצגה שלמה. למרות זאת, על ההצגה מהלך איזה קסם, אולי בזכות הבימוי הרגיש של הבמאית טל ברנר והמשחק האיכותי.

ההצגה הכי מטורפת והכי אחרת בעכו היתה השנה "הליוגבלוס" של היוצר החזותי אריאל וולף. הצגה מאוד פיזית, עשירה בדימויים בימתיים, חלקם בעירום, שמובילים לשומקום. שתי הצגות עסקו בהיבטים שונים של זוגיות: "חיתוך. דיבור" של נטע וינר וסתיו מרין עוסקת בקרב בין שני המינים, ובניסיון להבין זה את זו. אחת ההצגות הטובות בפסטיבל. ב"ערב שקופיות", יפתח קליין, יוצר ההצגה והשחקן הראשי, מנסה להתמודד עם השחיקה בזוגיות, אובדן התשוקה, והתחושה שאולי החמיץ את אהבת חייו. נושא שתמיד מעניין.

אחרי 37 שנים פסטיבל עכו התבגר, בעיקר מבחינת איכות הבימוי והמשחק. ולמרות שהפך עם השנים ל"מוסד", אני מקווה שלעולם לא יתמסד.