"ההודאה" בתיאטרון יפו: סיפור דרמטי בלי דרמה

המחזה של מוטי לרנר על טבח שהיה או לא היה בכפר הערבי טנטורה, הוא חומר נפץ דרמטי, אבל ההצגה שביים סיני פתר, מחמיצה את הפואנטה

"ההודאה" בתיאטרון יפו: סיפור דרמטי בלי דרמה

המחזה של מוטי לרנר על טבח שהיה או לא היה בכפר הערבי טנטורה, הוא חומר נפץ דרמטי, אבל ההצגה שביים סיני פתר, מחמיצה את הפואנטה

★★★★★

מוטי לרנר כתב סיפור טעון ומטלטל על טבח שנערך בכפר הערבי טנטורה במהלך הכיבוש שלו והגירוש של תושביו. זה קרה בימים שאחרי הקמת המדינה והעלילה מעמתת שתי משפחות, יהודית וערבית, שמנסות לחשוף את האמת – וכך להשתחרר מהטראומה. כלומר יש במחזה, מעבר לטרגדיה, גם צד פסיכולוגי.

אמרתי שהסיפור מטלטל, אבל המעבר לבמה לא עושה לו טוב. הבעיה העיקרית, לדעתי, היא הבימוי של סיני פתר. מצד אחד בימוי פשוט בלי גימיקים, שמטרתו לייצר אמינות. מצד שני, בימוי צפוי, בנאלי ולא יצירתי. הסיפור של מוטי לרנר דרמטי, אבל על הבמה לא היתה דרמה אמיתית. לפחות אני לא חוויתי אותה. רוב הזמן השחקנים מדברים ומסתובבים סביב שולחן וכמה כסאות. מבחינתי אם השחקנים היו עומדים על הבמה ואומרים את הטקסט, ישר לקהל, האפקט היה זהה או אפילו חזק יותר.

להשתחרר מהטראומה. 4קוטלר ואורטמן. צילום: רדי רובינשטיין

תמיד מעניין לראות את עודד קוטלר על הבמה וגם כאן הוא מתבלט בתפקיד האב, שבתחילה מסרב להודות במעורבותו בטבח ובהמשך, לאחר לחץ של בנו, שנפצע במלחמת לבנון, הוא מתוודה על מעשיו. בתפקיד הבן – דניאל ברטוב הנוגע ללב, אבל לעיתים נוטה למשחק מוגזם. משחק טוב של רובא בלאל עספור, חוה אורטמן, חנא עידי וג'ורג' איסקנדר.

גם שחקנים טובים ומשחק אמין לא יכולים לייצר סיטואציה טעונה אם אין להם כלים לכך. למשל, הצגה שעוסקת בנושא דומה, "פלשתין שעת אפס" (הועלתה בבכורה בפסטיבל עכו), שכתבה וביימה עינת ויצמן, מעניקה מבט מקורי על הסיטואציה ועוצמה לטקסט.

"ההודאה" היא הצגה שיכלה להיות פיצוץ, אבל היא מחמיצה את הפואנטה – וחבל. מה שנותר זה המסר: רק בדיאלוג פתוח וישיר בין היהודים לפלשתינים ניתן יהיה לייצר תקווה ואמון, להגיע לפיוס ולעלות על מסלול של שלום. אינשאללה.

★★★★★

מוטי לרנר כתב סיפור טעון ומטלטל על טבח שנערך בכפר הערבי טנטורה במהלך הכיבוש שלו והגירוש של תושביו. זה קרה בימים שאחרי הקמת המדינה והעלילה מעמתת שתי משפחות, יהודית וערבית, שמנסות לחשוף את האמת – וכך להשתחרר מהטראומה. כלומר יש במחזה, מעבר לטרגדיה, גם צד פסיכולוגי.

אמרתי שהסיפור מטלטל, אבל המעבר לבמה לא עושה לו טוב. הבעיה העיקרית, לדעתי, היא הבימוי של סיני פתר. מצד אחד בימוי פשוט בלי גימיקים, שמטרתו לייצר אמינות. מצד שני, בימוי צפוי, בנאלי ולא יצירתי. הסיפור של מוטי לרנר דרמטי, אבל על הבמה לא היתה דרמה אמיתית. לפחות אני לא חוויתי אותה. רוב הזמן השחקנים מדברים ומסתובבים סביב שולחן וכמה כסאות. מבחינתי אם השחקנים היו עומדים על הבמה ואומרים את הטקסט, ישר לקהל, האפקט היה זהה או אפילו חזק יותר.

להשתחרר מהטראומה. 4קוטלר ואורטמן. צילום: רדי רובינשטיין

תמיד מעניין לראות את עודד קוטלר על הבמה וגם כאן הוא מתבלט בתפקיד האב, שבתחילה מסרב להודות במעורבותו בטבח ובהמשך, לאחר לחץ של בנו, שנפצע במלחמת לבנון, הוא מתוודה על מעשיו. בתפקיד הבן – דניאל ברטוב הנוגע ללב, אבל לעיתים נוטה למשחק מוגזם. משחק טוב של רובא בלאל עספור, חוה אורטמן, חנא עידי וג'ורג' איסקנדר.

גם שחקנים טובים ומשחק אמין לא יכולים לייצר סיטואציה טעונה אם אין להם כלים לכך. למשל, הצגה שעוסקת בנושא דומה, "פלשתין שעת אפס" (הועלתה בבכורה בפסטיבל עכו), שכתבה וביימה עינת ויצמן, מעניקה מבט מקורי על הסיטואציה ועוצמה לטקסט.

"ההודאה" היא הצגה שיכלה להיות פיצוץ, אבל היא מחמיצה את הפואנטה – וחבל. מה שנותר זה המסר: רק בדיאלוג פתוח וישיר בין היהודים לפלשתינים ניתן יהיה לייצר תקווה ואמון, להגיע לפיוס ולעלות על מסלול של שלום. אינשאללה.

כתבות אחרונות באתר

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן