את ז'אן מישל פגשתי לראשונה, איך לא, בהפגנה. הוא איננו צלם חדשות או עיתונות בכלל, ז'אן מישל אוהב דרמה. ודרמה יש בהפגנות הצעירים בעיקר כנגד חוק העבודה המושמץ שעבר באסיפה הלאומית בלי צורך ברוב.

לצלם בהפגנות ללא "תעודת הביטוח" וגב של עיתונאי יכול להיות עסק מאוד לא נעים. השוטרים שואלים שאלות, מצלמים אותך, מרחיקים אותך. אבל למרות הפחד ז'אן מישל תמיד שם. הוא לא יכול להימנע מזה זה כמו סם.

לפני כחודשיים נסגרה התערוכה היחיד הראשונה שלו, שגררה הרבה מאוד צופים ועניינה מוציאים לאור רבים. רוב התמונות המוצגות בכתבה זו הוצגו בתערוכה, של"מרבה הפלא" לא זכתה לביקור של פוליטיקאים אבל הציבור דווקא הגיע.

ז'אן מישל לא נולד צלם ולמעשה עבד בבנק תקופה ארוכה שם נחשף לאפליה ופוטר כשאישר הלוואה ללקוח טוב אבל… שחור. הפיטורין איפשרו לו להתמקד בצילום ולאחרונה אף הוכרז כפינליסט במרתון צילום שנערך במארסיי.

ז'אן מישל כאמור אוהב דרמה, ולכן כל תמונותיו הן בשחור לבן, לעיתים השמיים עוברים עיבוד כדי להעצים את האפקט אבל תוכן התמונה אמין ומתעד הלכה למעשה את האירועים. גם אם הם לא נעימים.

למרות שחוק העבודה עבר, ההפגנות נגדו לא תמו. ובמקביל קולות הימין הקיצוני כנגד קליטת פליטים הוציאו את המפגינים בחזרה לרחובות והגרעין הקשה של המפגינים מכיל בתוכו גם את הקבוצה האנטי פשיסטית שחבריה חשדנים בכל הקשור למצלמות. וז'אן מישל טורח ומסביר ומתנצל והכל בנימוס ובסבלנות.

מעקב אחרי הפגנות הצעירים זו לא משימה פשוטה שכן אחת המטרות היא להוציא את ההפגנה ממסגרת האישור הרשמי או אם תרצו להשתלט מחדש על המרחב הציבורי. דהיינו מסע ארוך ברחבי העיר בנסיון להימנע מהתקלות מוקדמת עם המשטרה. ז'אן מישל שם, גם עם רגל שבורה הוא היה שם.

ההתארגנות מחדש וגל ההפגנות המתחדש בימים אלו יבטיחו כנראה עוד תערוכה יפהפיה. ואולי דווקא ספר. מבחינת ז'אן מישל מה שחשוב הוא הצילום. לא שהוא יתנגד לפרסום וכסף אבל ז'אן מישל, כמו כל צלם, מכור לאדרנלין.