Skip to content

נביא בעירו: על הספר "טיט" של דרור בורשטיין

פרט לעובדה ש"טיט" הוא ספר נהדר, שכיף לקרוא אותו ושהוציא ממני לעתים קרובות פרצי צחוק, הוא מחזיר לשיח הציבורי את ספר הספרים, הוא הופך את ספר ירמיהו לספר נהיר יותר, נרטיבי (במובן זה שאירוע אחד מסביר את קיומו של אירוע אחר) – באופן שאפילו אנשים שקראו ספר זה בעבר מעולם לא הבינו
פחות מדקהזמן קריאה: דקות

הספר "טיט" של דרור בורשטיין הציב בפני התלבטות. את הספר התחלתי לקרוא במהלך תקופת ההכנה לבחינות ההסמכה של לשכת עורכי הדין (עברתי!), ומכיוון שתקופה זו מוקדשת ללימודים לבחינה מצאת החמה ועד צאת הנשמה, הייתי קורא את הספר רק באקס-טריטוריות, לדוגמא נסיעות באוטובוסים. אולם מכיוון שהספר מצוין, לעתים לא הייתי עומד בפיתוי ומצאתי את עצמי מרחיב אט-אט את אותם מרחבים שלא הייתי מקדיש ללימודים, למשל בזמן הארוחות (הרי אפשר ללמוד גם תוך כדי האכילה). לפרקים נדמה לי "טיט" כהתגלמותו של יצר הרע, שמפתה אותי להפסיק מלימודי. בתלמוד נאמר שיצר הרע נדמה לצדיקים כהר גבוה, ואילו לרשעים הוא נדמה כחוט השערה: הרשעים מתפלאים כיצד לא יכלו להתגבר על דבר קל כחוט השערה, ואילו הצדיקים נדהמים מכך שהצליחו לעבור מכשול כה גדול. להבדיל, לעתים נדמה לי הספר כהר גבוה, וכמו אותם צדיקים במדרש גם אני תהיתי לעצמי – היאך יכולתי לכבוש הר כה גבוה?

את הספר ניתן לקרוא כרומן היסטורי שמתרחש בתקופת שלהי בית המקדש הראשון (סביבות המאה הששית לפני הספירה), ומתאר את ניוונה של ממלכת ישראל הראשונה עד לחורבנה הסופי, כאשר ברקע עומד ירמיהו הנביא המוכיח את עם ישראל על חטאיו; אולם בורשטיין משלב בסיפור אלמנטים וטכנולוגיות מן ההווה בישראל שברור כי לא היו יכולים להתקיים אז – וכך הוא מחזיר את הקורא לתקופתנו אנו, ולהרהורים נוגים – אם כי לא למסקנות חד-משמעיות, ובכך גדולתו של הספר – אודות ממלכת ישראל השלישית: האם גם מדינת ישראל נמצאת בתהליכים של שקיעה? האם אנו ערים לסימנים לכך? וכיצד ניתן למנוע אותם?

אם כן מתי עלילת הספר מתרחשת: בתקופת בית ראשון? בהווה? אולי בעתיד? אני חושב שקריאה מפרגנת יותר תהיה האפשרות הראשונה, ראשית כיוון שהשתיים האחרות יהפכו את הספר ל"רלוונטי מדי", ובכך יפקיעו ממנו את אחד האלמנטים שהופכים ספר לספר טוב – נצחיותו; אולם בעיקר כיוון שהקריאה הראשונה מכילה בתוכה את שתי האחרות, שכן זה בדיוק הקריטריון המרכזי שהמסורת היהודית מציבה על מנת שנבואות, כמו נבואות ירמיהו, יכנסו לתנ"ך: היותן נכונות לדורות, ולא רק לשעתן. ספר הספרים אינו ספר היסטוריה – ולכן גם סיפור הבריאה יכול לדור בכפיפה אחת עם תיאורית המפץ הגדול; אחרת, מדוע שנקרא היום את נבואת ירמיהו?

פרט לעובדה ש"טיט" הוא ספר נהדר, שכיף לקרוא אותו ושהוציא ממני לעתים קרובות פרצי צחוק (ועוד באמצע אוטובוס, כאמור) זו מעלה נוספת שלו: הוא מחזיר לשיח הציבורי את ספר הספרים, הוא הופך את ספר ירמיהו לספר נהיר יותר, נרטיבי (במובן זה שאירוע אחד מסביר את קיומו של אירוע אחר) – באופן שאפילו אנשים שקראו ספר זה בעבר או שומרי מצוות מעולם לא הבינו.

הניסיון לתווך את ספרי הנביאים לימינו, מעלה את השאלה כיצד לגשר על פערים בתפישות העולם שבין הקורא המאמין לציבור הרחב, ובראשם האמונה באל. הרי ירמיהו נשא את דברי התוכחה שלו בשם האל. המענה של בורשטיין לכך הוא מעט מאכזב בעיניי: את מה שהקורא האמוני רואה כדברי אלוהים חיים, בורשטיין רואה כהזיות, כחלום, כהשראה. לכן בורשטיין בונה את דמותו של ירמיהו כמשורר, קרי כאדם רוחני שממילא חי בעולם של דמיון וששיריו יכולים להיקרא כנבואה.

אפשר להבין את הבחירה הזו, שכן כאמור היא "עוברת מסך" יותר טוב לקורא שאינו אמוני, והיא גם יכולה להסביר כיצד ירמיהו, כמאמר הפתגם, "לא היה נביא בעירו" – אף אחד לא שמע לנבואותיו; הרי היו עשרות אנשים שהתנבאו, ומה יתרון הראשון על השני או העשירי? אבל היא כמדומני מפספסת את המבט של ירמיהו עצמו – לפחות לפי המסופר בספר שירמיהו כתב – כאדם שסבר שהוא מדבר בשם האלוהים.

הבחירה לספר מחדש את ספר ירמיהו היא מצד אחד מעשה אמיץ, אך יש בה גם בכדי להצביע על מגמה בספריו האחרונים של בורשטיין ובמידה מסוימת בספרות העברית כולה, והיא מה שאני מכנה "המשבר העלילתי". שכן, בכל הנוגע לתקופת בית ראשון – איך זה נגמר בסוף כולם יודעים. זה נכון שכתיבה מעולה ומדויקת, כמו זו של בורשטיין, בהחלט מחזיקה את הטקסט; וזה נכון, שמוטב לזנוח את העלילה מאשר לשלבה באופן מלאכותי; וכמובן בורשטיין מעבה את המסופר בפרטים רבים. אולם על מנת להעצים את חוויית הקריאה מספרו של בורשטיין, נראה לי כי הוא היה יכול להרשות לעצמו חופש פעולה רחב יותר בכתיבה מחדש של ההיסטוריה.

דרור בורשטיין, טיט, הוצאת כתר, 2016, 331 עמ'

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן