הטרדה מפוררת

איך מתחילה הטרדה מינית בדרך כלל? פירור פירור. צעד קטן ועוד צעד קטן. זוהי תשובתה של מיכל גרס שרמן, יוצרת ההצגה פירורים, שנולדה, איך לא, מהחיים

הטרדה מפוררת

איך מתחילה הטרדה מינית בדרך כלל? פירור פירור. צעד קטן ועוד צעד קטן. זוהי תשובתה של מיכל גרס שרמן, יוצרת ההצגה פירורים, שנולדה, איך לא, מהחיים

יד ידידותית שמונחת לרגע על הרגל, אמירה אגבית כביכול, לעתים סחבקית ומגניבה אודות האטרקטיביות שלנו כנשים, דברים לא לגמרי ברורים (קרה או לא קרה? האם הוא באמת נגע בי? האם זה יכול להיות בכלל?). ככה זה מתחיל

גברים רבים לא מבינים איך זה יכול לקרות בכלל. בעלה של מיכל גרס שרמן, יוצרת ההצגה פירורים, שמעמידה במרכזה אירועים של הטרדה מינית, אמר לה שכל הנשים מטומטמות. כי איך זה יכול להיות שהן מאפשרות שזה יקרה להן. גברים רבים לא מאמינים עד היום שמשה קצב אשם במיוחס לו, כי איך זה יכול להיות שהנשים הללו לא באמת רצו, לא באמת שיתפו פעולה. איך זה יכול להיות שחיילת נסעה עם בוכריס ולא שיתפה פעולה מרצונה. איך זה יכול להיות.

מיכל גרס שרמן, פירורים

אז ככה זה יכול להיות: מישהו שמאמינים בו, מישהו שרוצה רק בטובתנו, מורה טוב לב, במאי שרוצים עד מאוד לשתף אתו פעולה, מנצל את הרצון העז של הנערה, או האישה, להצליח, את האמון שנוצר, את הסיטואציה.

כתוצאה מכך מצאה את עצמה גרס שרמן, כמה פעמים בחייה, במצב הזה שחווה כמעט כל אישה וגברים מתקשים להבין איך זה קורה בכלל, איך 'אתן מאפשרות את זה'. מצב שמעורר בנו תחושות של כעס, בחילה, השפלה. והכעס מופנה לעתים קרובות, בראש ובראשונה, אל עצמנו.

גרס שרמן מתחילה את ההצגה שלה (במאית: מאיה ניצן) בתוך ערימת כביסה. כי זה מה שהיא למדה, וזה מה שנשים רבות לומדות: את הכביסה המלוכלכת מכבסים בבית (או לא מכבסים בכלל). כנגד הגברים שטוענים שיש יותר תלונות שווא על הטרדה מינית מאשר תלונות אמת, ניתן לומר כי רוב התלונות אינן מוגשות בכלל. רובן המכריע. אני נזכרת במקרה שבו נסעתי עם מנהל בכיר ממני, כשאני לקחתי אותו טרמפ והוא שם ידו על ברכי במהלך הנסיעה. אמרתי לו שיוריד את היד או שאעצור את הרכב והוא ייאלץ לרדת בכביש המהיר. זה לא דובר יותר בינינו. אפילו לא העליתי על דעתי לדבר עם מישהו, בחברה או מחוצה לו, על אותו מקרה. או המקרה בו כירורג (מחליף) שבאתי אליו לבדיקת שד, שהכניס את חברו מהחדר הסמוך, רופא עיניים כמדומני, כדי לחזות במערומי. אני צרחתי עליהם, הם יצאו בבהלה. התלבשתי  וברחתי משם. התלוננתי אצל מנהל הסניף. מה עשו במקרה הזה? מן הסתם כלום.

אם אתאמץ קצת, אזכר בעוד מקרים. לא קרה שם כלום, תגידו. גם הבמאי אליו נשלחה מיכל לא עשה כלום. הוא רק אמר לה שהוא רוצה לזיין אותה. והיא, נבוכה ומבולבלת, רוצה להעלות הצגה, הסכימה לאחר כל זה לאכול אתו מרק. לא קרה כלום, כביכול. הוא לא הפעיל כוח. הוא רק אמר. היא לא ברחה, היא לא אמרה שזה לא בסדר. והיא אכלה מרק לפני שיצאה משם והצליחה להבין מה בעצם קרה שם.

מהצגה פירורים

גרס שרמן מחלקת אטבי כביסה לצופים, שהופכים למעורבים במה שקרה לה. במה שקורה לכל אחת מאיתנו כמעט. את האטבים הם לוקחים מגופה. אטבים צבעוניים, גדולים, בולטים.

ולדעתי, כל זמן שגברים לא יבינו את המצבים שבהם נשים חוות הטרדה מינית ומדוע זה אפשרי בכלל, כי הטרדה מינית זה לא רק מין. זה אפילו לא מין בראש ובראשונה. זה כוח והשפלה כי הגבר מחזיק בידע ובכוח ובאפשרויות, והנשים צריכות את הידע, הכוח והאפשרויות הללו. הן רוצות להיות חלק מעולם שכללי ההתנהלות בו שונים לגביהן. וכך אנחנו הופכות למטומטמות. וכשאנחנו נשאבות ועוברות הטרדה, אנחנו טפשות ומשלמות מחיר רגשי ונפשי, וכשאנחנו לא מסכימות, מתקוממות, צועקות, גם אז אנחנו משלמות מחירים לא קלים. מחיר בקידום, מחיר בהשתלבות.

כל זמן שגברים לא מבינים מדוע הנשים 'מאפשרות' שזה יקרה להן, זה לא ישתנה. כי אנחנו לא מאפשרות. אנחנו נגררות למקום מאוד לא נעים ונוח, וכל תגובה שלנו תביא אותנו לשלם מחיר, ומי שמוטל עליו לשנות זאת הם אותם אנשים, נשים וגברים, שלא מבינים ובחוסר ההבנה שלהם מאפשרים שהתופעה תימשך.

יד ידידותית שמונחת לרגע על הרגל, אמירה אגבית כביכול, לעתים סחבקית ומגניבה אודות האטרקטיביות שלנו כנשים, דברים לא לגמרי ברורים (קרה או לא קרה? האם הוא באמת נגע בי? האם זה יכול להיות בכלל?). ככה זה מתחיל

גברים רבים לא מבינים איך זה יכול לקרות בכלל. בעלה של מיכל גרס שרמן, יוצרת ההצגה פירורים, שמעמידה במרכזה אירועים של הטרדה מינית, אמר לה שכל הנשים מטומטמות. כי איך זה יכול להיות שהן מאפשרות שזה יקרה להן. גברים רבים לא מאמינים עד היום שמשה קצב אשם במיוחס לו, כי איך זה יכול להיות שהנשים הללו לא באמת רצו, לא באמת שיתפו פעולה. איך זה יכול להיות שחיילת נסעה עם בוכריס ולא שיתפה פעולה מרצונה. איך זה יכול להיות.

מיכל גרס שרמן, פירורים

אז ככה זה יכול להיות: מישהו שמאמינים בו, מישהו שרוצה רק בטובתנו, מורה טוב לב, במאי שרוצים עד מאוד לשתף אתו פעולה, מנצל את הרצון העז של הנערה, או האישה, להצליח, את האמון שנוצר, את הסיטואציה.

כתוצאה מכך מצאה את עצמה גרס שרמן, כמה פעמים בחייה, במצב הזה שחווה כמעט כל אישה וגברים מתקשים להבין איך זה קורה בכלל, איך 'אתן מאפשרות את זה'. מצב שמעורר בנו תחושות של כעס, בחילה, השפלה. והכעס מופנה לעתים קרובות, בראש ובראשונה, אל עצמנו.

גרס שרמן מתחילה את ההצגה שלה (במאית: מאיה ניצן) בתוך ערימת כביסה. כי זה מה שהיא למדה, וזה מה שנשים רבות לומדות: את הכביסה המלוכלכת מכבסים בבית (או לא מכבסים בכלל). כנגד הגברים שטוענים שיש יותר תלונות שווא על הטרדה מינית מאשר תלונות אמת, ניתן לומר כי רוב התלונות אינן מוגשות בכלל. רובן המכריע. אני נזכרת במקרה שבו נסעתי עם מנהל בכיר ממני, כשאני לקחתי אותו טרמפ והוא שם ידו על ברכי במהלך הנסיעה. אמרתי לו שיוריד את היד או שאעצור את הרכב והוא ייאלץ לרדת בכביש המהיר. זה לא דובר יותר בינינו. אפילו לא העליתי על דעתי לדבר עם מישהו, בחברה או מחוצה לו, על אותו מקרה. או המקרה בו כירורג (מחליף) שבאתי אליו לבדיקת שד, שהכניס את חברו מהחדר הסמוך, רופא עיניים כמדומני, כדי לחזות במערומי. אני צרחתי עליהם, הם יצאו בבהלה. התלבשתי  וברחתי משם. התלוננתי אצל מנהל הסניף. מה עשו במקרה הזה? מן הסתם כלום.

אם אתאמץ קצת, אזכר בעוד מקרים. לא קרה שם כלום, תגידו. גם הבמאי אליו נשלחה מיכל לא עשה כלום. הוא רק אמר לה שהוא רוצה לזיין אותה. והיא, נבוכה ומבולבלת, רוצה להעלות הצגה, הסכימה לאחר כל זה לאכול אתו מרק. לא קרה כלום, כביכול. הוא לא הפעיל כוח. הוא רק אמר. היא לא ברחה, היא לא אמרה שזה לא בסדר. והיא אכלה מרק לפני שיצאה משם והצליחה להבין מה בעצם קרה שם.

מהצגה פירורים

גרס שרמן מחלקת אטבי כביסה לצופים, שהופכים למעורבים במה שקרה לה. במה שקורה לכל אחת מאיתנו כמעט. את האטבים הם לוקחים מגופה. אטבים צבעוניים, גדולים, בולטים.

ולדעתי, כל זמן שגברים לא יבינו את המצבים שבהם נשים חוות הטרדה מינית ומדוע זה אפשרי בכלל, כי הטרדה מינית זה לא רק מין. זה אפילו לא מין בראש ובראשונה. זה כוח והשפלה כי הגבר מחזיק בידע ובכוח ובאפשרויות, והנשים צריכות את הידע, הכוח והאפשרויות הללו. הן רוצות להיות חלק מעולם שכללי ההתנהלות בו שונים לגביהן. וכך אנחנו הופכות למטומטמות. וכשאנחנו נשאבות ועוברות הטרדה, אנחנו טפשות ומשלמות מחיר רגשי ונפשי, וכשאנחנו לא מסכימות, מתקוממות, צועקות, גם אז אנחנו משלמות מחירים לא קלים. מחיר בקידום, מחיר בהשתלבות.

כל זמן שגברים לא מבינים מדוע הנשים 'מאפשרות' שזה יקרה להן, זה לא ישתנה. כי אנחנו לא מאפשרות. אנחנו נגררות למקום מאוד לא נעים ונוח, וכל תגובה שלנו תביא אותנו לשלם מחיר, ומי שמוטל עליו לשנות זאת הם אותם אנשים, נשים וגברים, שלא מבינים ובחוסר ההבנה שלהם מאפשרים שהתופעה תימשך.

כתבות אחרונות באתר

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן