ילדים מהלב

לאמץ ילד. תהליך לא פשוט. רגשית, נפשית, וגם פיזית. רוב המאמצים מגיעים לילדם אחרי תהליכים מפרכים של הפריות וגם האימוץ הוא דרך לא פשוטה. ופתאום ילד חי וקיים הופך לחלק מהמשפחה

ילדים מהלב

לאמץ ילד. תהליך לא פשוט. רגשית, נפשית, וגם פיזית. רוב המאמצים מגיעים לילדם אחרי תהליכים מפרכים של הפריות וגם האימוץ הוא דרך לא פשוטה. ופתאום ילד חי וקיים הופך לחלק מהמשפחה

מרוסיה באהבה הוא סרט על אימוץ. אני צפיתי בו במסגרת שבוע הבמאיות, לאחר דיון בנושא עם המפיקה, אסנת טרבלסי, שגם משתתפת בסרט כאחת המאמצות. לצדי ישבה חברה קרובה שגם היא אימצה את בתה, בת גילה של בתי, ברוסיה. אנחנו אימצנו את בתנו באוקראינה. התהליכים הם דומים ושונים. הסרט הזכיר לי מדוע התנגדתי חד משמעית לאימוץ מרוסיה. שתי הנסיעות, אשר בראשונה רואים את הילד ורק לאחר כמה חודשים באים לאמצו ולקחת אותו הביתה, לא נראו לי כמשהו שאוכל לעמוד בו. האימוץ באוקראינה היה פשוט יותר. נסיעה אחת והתינוקת שלנו בדרך איתנו הביתה.

האימוץ הוא תהליך מלא חוסר ודאות ופחדים. ההמתנה, המאוד ממושכת לעתים, התמונה של הילד, הבדיקות, האם הילד בריא? האם נתחבר אליו? האם יתחבר אלינו? האם התהליך יילך חלק? לילות ללא שינה, חלומות וחרדות. ובסוף פוגשים ילד, ולא תמיד מתחברים אליו מיד. זה קרה לחלק מהמאמצים בסרט 'מרוסיה באהבה'. זה לא תמיד מיידי. זה לוקח זמן ומפחיד. האם הילד הזה הוא באמת הילד שלי?

אני זוכרת ברגע שלקחתי את קרן שלי בזרועותי בפעם הראשונה והיא ליטפה את פני ואחרי רגע משכה בשערי. אסנת פגשה את בתה נדיה כשהיא ילדה ממש, בת שנתיים וחצי, ילדה שאמרו לה לרוץ לאמא שלה והיא אכן רצה. כי כל ילד רוצה הורים. כי כל ילד רוצה מישהו שיחבק וינשק וילטף ויאהב ללא תנאים.

מאות אלפי ילדים בבתי הילדים ברוסיה ובאוקראינה בלבד. רק שבריר האחוז ממספר ילדים זה זוכה להורים. מדיניות אימוץ אכזרית מביאה לכך, שמיעוט קטנטן של הילדים מגיע לזרועותיהם של אנשים שיאמצו אותם ויאהבו אותם. כשבעים אחוז מהילדים בבתי הילדים יתגלגלו לחיי פשע ודלות, וכל חייהם יחסרו את המגע האוהב של אמא ואבא.

זה לא תמיד מרגיש טבעי וקל בהתחלה, אבל עם הזמן, ובדרך כלל די מהר, החיבור נוצר זה לא תמיד קל בהמשך, במיוחד כאשר הילדים באו עם חסך גדול במגע ואהבה בגיל הרך. כל אימוץ נושא בחובו את השאלה, מדוע לא רצו אותי. חברתה של אסנת, מאומצת בוגרת, פגשה את אימה הביולוגית אך אינה למרות החיבור המהיר לא תוכל לעולם לסלוח לה.

לכל מאומץ, אהוב ככל שיהיה על ידי הוריו המאמצים, יהיה תמיד בור שכולו תחושת דחייה. האדם שהיה אמור לאהוב ולהגן עליו לא רצה בו. כל ההסברים על 'היא לא יכלה לגדל אותך' נופלים לתוך הבור הזה. ומצד שני, ישנה כל האהבה הענקית הזאת, שעוטפת את הילד שתחילת חייו דחייה והמשכם חיבוק ענק.

1 Comment

  1. אורלי כהן
    23 בדצמבר 2016 @ 6:57

    כתבה מעולה ומרגשת!

מרוסיה באהבה הוא סרט על אימוץ. אני צפיתי בו במסגרת שבוע הבמאיות, לאחר דיון בנושא עם המפיקה, אסנת טרבלסי, שגם משתתפת בסרט כאחת המאמצות. לצדי ישבה חברה קרובה שגם היא אימצה את בתה, בת גילה של בתי, ברוסיה. אנחנו אימצנו את בתנו באוקראינה. התהליכים הם דומים ושונים. הסרט הזכיר לי מדוע התנגדתי חד משמעית לאימוץ מרוסיה. שתי הנסיעות, אשר בראשונה רואים את הילד ורק לאחר כמה חודשים באים לאמצו ולקחת אותו הביתה, לא נראו לי כמשהו שאוכל לעמוד בו. האימוץ באוקראינה היה פשוט יותר. נסיעה אחת והתינוקת שלנו בדרך איתנו הביתה.

האימוץ הוא תהליך מלא חוסר ודאות ופחדים. ההמתנה, המאוד ממושכת לעתים, התמונה של הילד, הבדיקות, האם הילד בריא? האם נתחבר אליו? האם יתחבר אלינו? האם התהליך יילך חלק? לילות ללא שינה, חלומות וחרדות. ובסוף פוגשים ילד, ולא תמיד מתחברים אליו מיד. זה קרה לחלק מהמאמצים בסרט 'מרוסיה באהבה'. זה לא תמיד מיידי. זה לוקח זמן ומפחיד. האם הילד הזה הוא באמת הילד שלי?

אני זוכרת ברגע שלקחתי את קרן שלי בזרועותי בפעם הראשונה והיא ליטפה את פני ואחרי רגע משכה בשערי. אסנת פגשה את בתה נדיה כשהיא ילדה ממש, בת שנתיים וחצי, ילדה שאמרו לה לרוץ לאמא שלה והיא אכן רצה. כי כל ילד רוצה הורים. כי כל ילד רוצה מישהו שיחבק וינשק וילטף ויאהב ללא תנאים.

מאות אלפי ילדים בבתי הילדים ברוסיה ובאוקראינה בלבד. רק שבריר האחוז ממספר ילדים זה זוכה להורים. מדיניות אימוץ אכזרית מביאה לכך, שמיעוט קטנטן של הילדים מגיע לזרועותיהם של אנשים שיאמצו אותם ויאהבו אותם. כשבעים אחוז מהילדים בבתי הילדים יתגלגלו לחיי פשע ודלות, וכל חייהם יחסרו את המגע האוהב של אמא ואבא.

זה לא תמיד מרגיש טבעי וקל בהתחלה, אבל עם הזמן, ובדרך כלל די מהר, החיבור נוצר זה לא תמיד קל בהמשך, במיוחד כאשר הילדים באו עם חסך גדול במגע ואהבה בגיל הרך. כל אימוץ נושא בחובו את השאלה, מדוע לא רצו אותי. חברתה של אסנת, מאומצת בוגרת, פגשה את אימה הביולוגית אך אינה למרות החיבור המהיר לא תוכל לעולם לסלוח לה.

לכל מאומץ, אהוב ככל שיהיה על ידי הוריו המאמצים, יהיה תמיד בור שכולו תחושת דחייה. האדם שהיה אמור לאהוב ולהגן עליו לא רצה בו. כל ההסברים על 'היא לא יכלה לגדל אותך' נופלים לתוך הבור הזה. ומצד שני, ישנה כל האהבה הענקית הזאת, שעוטפת את הילד שתחילת חייו דחייה והמשכם חיבוק ענק.

1 Comment

  1. אורלי כהן
    23 בדצמבר 2016 @ 6:57

    כתבה מעולה ומרגשת!

כתבות אחרונות באתר

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן