על האחדות שבינינו לבין אימא אדמה

להיפתח לאימא אדמה, באופן רגשי-תודעתי טוטאלי, משמעו שינוי עמוק ובסיסי בתוכנו. להיפתח לאימא אדמה, כלומר, למהות הארצית שבנו, פירושו להיות אדם חדש ממש – אדם אוהב

על האחדות שבינינו לבין אימא אדמה

להיפתח לאימא אדמה, באופן רגשי-תודעתי טוטאלי, משמעו שינוי עמוק ובסיסי בתוכנו. להיפתח לאימא אדמה, כלומר, למהות הארצית שבנו, פירושו להיות אדם חדש ממש – אדם אוהב

אילו הייתי מנסה לצמצם למשפט אחד את בעיית האנושות בת ימינו, הייתי אומרת שהיא נובעת מן הנתק שבין האדם למקורו. אך הנתק מן המקור, אינו הנתק מאלוהים, כפי שנהוג לחשוב, אלא מן המקור החומרי דווקא -מן האדמה.

בשנים האחרונות אני פוגשת יותר ויותר את התופעה של אנשים שמנותקים מגופם ומן האדמה. אני רואה בנתק זה את הסיבה לסבל האנושי. וזוהי, כמובן, גם הסיבה להרס הפלנטה.

הקשר שבינינו לבין האדמה הוא קשר של אחדות טוטלית. היא ואנחנו אחד הם. לו יכולנו לחוות קשר זה, ולהרגישו דרך קבע, היינו שרויים באהבה תמידית. אך לכאבנו הרב, אנו חסומים מלחוות זאת. המחסום שמונע מאתנו לחוות שאנו מאוחדים עם האדמה הוא מחסום תודעתי. זהו נתק תודעתי, שמקורו בהגדרתנו הראשונית את עצמנו, כישות נפרדת, כישות יחידנית. מחסום זה ראוי שייפרץ, כי הוא שמפריד בינינו לבין האהבה השלמה, לה אנו כה מייחלים.

כיוון שאיננו מודעים לכך שהלכה למעשה, אנו "אדמה חיה", ואיננו מרגישים כל קשר לעצמיותנו האדמתית, הרי שאיננו יודעים מי אנו. מצב אי ידיעה זה זורק אותנו לתחושת בדידות ואומללות. מצב אי ידיעת האדמתיות מייצר בנו סבל קבוע, גם אם הוא לא מודע. אנו מרגישים כתלושי שורשים, מחוסרי שיוך, חסרי בטחון וחסרי כיוון. רוב הרגשות הרעים שמציפים אותנו, מקורם בחוויה זו. היא  גורמת לנו להיות תלותיים. תחושת ה"אני הדחוי" וחרדת הנטישה מקורן בחוויה זו. יתרה מכך, אובדן הקשר לעצמיות גורם לכך שחיינו יהיו מורגשים כחסרי משמעות.

חוויית חוסר המשמעות של החיים בלתי נסבלת עלינו, וכדי לפתור אותה אנו ממציאים לעצמנו אמונות שקריות. תורות חיים שמייצרות עבורנו משמעויות, ומעניקות תחושה של ערך לחיינו. אמונות אלו, שהן תחליפים שקריים לאמת הפשוטה, הופכות להיות בעלות חשיבות קריטית לקיומנו. מאחר והן נותנות לנו חוויה של בסיס, שיוך, טעם ומשמעות לחיינו, אנו מעניקים להן חשיבות אלוהית, מקדשים אותן, והופכים להיות קנאים להן. אנו נתפשים באמונות השקריות כקרש הצלה, ולכן אנו סוגדים להן. אנו נלחמים על אמיתותן הבלעדית, ומוכנים לתת את חיינו על מזבחן. משם מתחילות כל המלחמות בעולם.

הווייתנו האדמתית

גופנו החומרי, הוא מופע חד פעמי של האדמה עצמה. הוא שלל חומרי כדור הארץ המאורגנים לצורה חד פעמית, חיה. כשתודעתנו חווה שאנו חומר אדמתי חי, ולבנו תם ופתוח לדעת זאת, הוא נמלא באהבה – אהבה למקור שלנו, אהבה לעצמנו, אהבה לעצם קיומנו, להווייתנו השלמה.

עלי להדגיש כאן שאין המדובר בחשיבה רעיונית. אין מדובר באימוץ של אידאה או בהבנה נלמדת. מדובר בחוויה תחושתית פנימית עמוקה של אחדות עם מרכיבי הבסיס שלנו. זהו שינוי בסיסי חווייתי בהגדרת האני שלנו. מודעות עצמית אינה מחשבה, זו הווייה. מודעות עצמית פירושה להיות אהבה. פירושה להיות אושר. אין הפרדה בין חוויית המודעות העצמית, לבין חוויית האהבה, לבין חווית האושר – כולן אחת.

לו היינו מודעים לכך, שאנו חומריות ארצית, שמאחסנת בתוכה חיים בעלי תודעה גבוהה, אזי היינו אוהבים את עצמנו, והיינו מאושרים ושלמים. לו הופנתה תשומת לבנו פנימה, אל הידיעה החווייתית שאנו האדמה, לבנו היה מרגיש את עוצמתה של האדמה, כלומר, את עוצמתנו האדירה, ואת עדינותה, כלומר, את עדינותנו. את הצורך שלה/שלנו לאיזון דייקני. הוא היה חווה את יצירתיותה של האדמה, משמע, את היצירתיות האינסופית שלנו, ואת כוחה/כוחנו להפוך רעיונות למעשה חומרי בפועל. את מסירותה, כלומר, את מסירותנו הנעלה לחיים. שכלנו היה מעריך את רוחב ליבה, רוחב לבנו, ואת עקביותה, כלומר, את עקביותנו. גופנו המתוח היה מתרפק ברוגע ובביטחון אל זרועות אימהותה, כלומר אל אימהותנו הפנימית.

לצערנו, כל חיינו אנו רק מהלכים מעל האדמה, כלומר, מעלינו, כמנותקים. אנו דורכים עליה, תרתי משמע, ודורכים על עצמנו. אנו חומסים אותה/אותנו, כועסים עליה/על עצמנו, מפנים לעברה/לעברנו אצבע מאשימה, מתנשאת ומזלזלת.

חומר בעל תודעה

הארץ (על כל חומריה) היא האני החומרי שלנו. היא המהות שמרכיבה את הגוף הפיזי שלנו. אך היא אינה רק "אטומים יבשים" של חומר נטול תודעה. האדמה היא המהות האימהית, היולדת והמזינה שבתוכנו ומחוץ לעצמנו. היא תודעת השפע האינסופי היצירתי, היולד מתוכו אינספור צורות. היא הכוח הקיים בנו ובכל הטבע. כוח, המכוּוָן לנוע תמיד לעבר מושלמות ודיוק הלכה למעשה.

אימהותה היצירתית של האדמה אינה אידאה שנשארת כאידיאה, היא אידאה, שהופכת לעשיה בפועל. מעצם מהותה האדמה מתרגמת רעיון נשגב אל המציאות הממשית. אל החומר. האדמה, על כל חומריה, לשה את עצמה. היא כיוצר, היוצר אינספור יצירות בחומר. אך, להבדיל מן היוצר, היוצר את יצירותיו מחומר שמחוץ לו, האדמה יוצרת את יצירותיה מעצם לשדה. כלומר, אנו, בני האדם, הצמחים ובעלי החיים הננו לשד האדמה. אנו היא, שלבשה אינסוף צורות פרטיות.

האדמה עצמה, מתהווה לצורה חד פעמית, ומתפרקת חזרה לגורמיה. היא מתהווה ומתפרקת שוב ושוב, בתשוקה אדירה, להיווצר לצורות יותר ויותר משוכללות. תשוקה שאינה נגמרת לעולם. יתרה מכך: מעבר להיווצרות הצורה – החומר תמיד משתוקק להזמין אל הצורה שנוצרה ממנו, חיים ברמת תודעה כלשהי. אם זה חיים ברמת תודעה של עץ, או, חיים ברמת תודעה של חיה, או, חיים ברמת תודעה של אדם.

בחלוף זמן, החומריות שהתארגנה לצורה מסוימת, שואפת אל פירוקה למקורותיה. היא משחררת מתוכה את החיים, ומתפרקת שוב לחלקיקים נטולי צורה. אלו הם חיינו, כי אנו אדמה.

לארץ, שהיא החומר המרכיב את גופנו החי, יש כוח התמדה ועיקשות. היא רוצה עוד ועוד להתפתח, להשתכלל, להיוולד צורנית באופן יותר גבוה, ולהיות, בסופו של תהליך, מזווגת עם הרוח השמימית הגבוהה ביותר. מטרתה של האדמה, במסעה אל עבר שכלול עצמה, או, במילה יותר מדעית: בתהליכי האבולוציה שלה – היא, לדעת מי היא.

האדמה (כלומר, החומר היקומי שנוצר במפץ הגדול…) מסורה להגשמת תשוקתה כבר מיליארדי שנים. היא שוקדת על יצירת המצב הפיזי, שיאפשר את מודעותו העצמית של החומר. אנו עצמנו, בני האדם, הננו היווצרותה העצמית, המשוכללת ביותר. אנו האדמה בהתגלותה הגבוהה ביותר, ועלינו להתגייס ולעשות את הנדרש מאתנו, כאדמה בדרגת התפתחות על. ולא, אנו יוצרים סבל אדיר לעצמנו, לאדמה וליקום בכללו, שאנו חלק ממנו.

האדמה משתוקקת בכל מאודה לדעת את עצמה. זו מטרת העל שלה. אך מי שאמור לעשות עבורה את עבודת הידיעה העצמית זה האדם. היא הקדישה את עצמה לכך מיליוני שנים, עד שהיא יצרה את עצמה להיות האדם כמות שהוא, ועכשיו זה התור שלנו, כאדמה חיה, לעשות את עבודת המודעות העצמית המקודשת.

כוח המודעות העצמית הוא אנרגיה שבמקורה אינה מצויה בארץ, כלומר בחומר. כוח המודעות העצמית הוא כוח חופשי, רוחני. זו אנרגיה שאינה מוטבעת בחומר. אנרגיה זו מגיעה אל החומר, כשהחומר הפך להיות כלי לחיים אנושיים. אני מדגישה, כי תודעה יש בכל דבר, אך מודעות עצמית יש רק במערכת העצבית של בן האדם.

העובדה שאנו אדמה בעלת אופציה למודעות העצמית, אינה אומרת שהמודעות העצמית פעילה בנו. את המודעות העצמית, אנו, בני האדם, אמורים לגלות בתוכנו, להעיר אותה, ולהזרים אותה במערכת העצבים שלנו. לקחת עליה פיקוד פעיל. ליזום את הפעלתה. כוח המודעות העצמית מקורו בתודעה הגבוהה, השמימית, הלא ארצית, כוח שקיים עוד לפני המפץ הגדול, אך הוא יכול להתחבר לחומר, רק באמצעות המוח האנושי – אם בחר בכך.

האדם, המודע למהותו, הוא הזיווג בין שמיים הארץ. זהו בעצם זיווג מיני בין השמיים הזכריים והאדמה הנקבית. בין התודעה החופשית לבין החומר. מוח האדם, כשהוא מחובר ללב, כלומר, למהות הכול, הוא האיבר הגשמי היחיד עלי אדמות, המכיל את הפוטנציאל לזיווג שבין האדמה, לבין הכרתה העצמית בעצם הווייתה. האדמה זקוקה לנו. היא עבדה קשה כדי להפוך את עצמה להיות אדם. היא יצרה מתוך עצמה שרשרת אבולוציונית ארוכת שנים של יצורים. היא שיכללה את עצמה עוד ועוד עד שהיא יצרה מלשדה, את המוח האנושי – והפכה את עצמה להיות חומריות חיה בעלת יכולת הכרה קיומית. חומריות המכילה פוטנציאל של ידיעה עצמית.

מדוע האדמה רוצה להגיע באמצעותנו לכדי מודעות עצמית? האדמה רוצה להשתחרר מפעולתה האוטומטית. היא משתוקקת להשתחרר, כדי שיהיה בכוחה לפעול בעתיד מתוך בחירה – מתוך חופש, ולא מתוך כפיה. האדם, הוא אדמה בעלת פוטנציאל לדעת את עצמה, מה שיאפשר לאדמה ולכל היצורים שעליה לפעול בעתיד מתוך בחירה, ולא מתוך אוטומטיות.

אהבה שלמה

ההכרה בכך, שאנחנו אדמה חיה, היא מהות הגשמת חיי אדם עלי אדמות. הגשמה זו גורמת לנו לחוויית אושר. לחוויה של אהבה שלמה. אהבה, הזורמת בתוכנו ללא כל תלות בגורם שמחוץ לעצמנו.

אהבה, משמעותה "ידיעה", ידיעה הדדית, כמו שנאמר בתנ"ך במשמעות של זיווג. האהבה אליה אנו משתוקקים כל חיינו היא האהבה הנובעת מההכרה שאנו זיווג, שבין החומר החי לבין הידיעה שלו את עצם קיומו. הכרה זו, הינה חוויה שלמה כזיווג מיני.

רק תשוקה עזה שלנו אל האדמתיות שבנו, ורק למידה שלנו אותה, כמו שלומדים לאהוב בן/בת זוג, יכולה לתת לאדמה שבנו את מבוקשה, ולהעניק לנו את חווית האושר לה אנו כל כך מייחלים. תשוקתה של האדמה להתגלות בתודעתנו, היא הגעגוע לאהבה שאנו חווים כל חיינו. ושם טמון סוד האושר שלנו.

לבד מן העובדה שכולנו מוזמנים לעשות שינויים בהרגלי החיים החומסים את האדמה, אני מזמינה את המעוניינים, כחלק מתהליך התעוררותם לעצמיותם הגבוהה, לעשות מדיטציה ולהגות במשפט: "אני אדמה חיה מודעת". כמו כן לשאוף עוד ועוד לעשיית שלום עם הנשיות, עם האימהות, ועם עצם ההיוולדות לגוף.

אירי ישראלי-רושין

מאמרים קודמים


אילו הייתי מנסה לצמצם למשפט אחד את בעיית האנושות בת ימינו, הייתי אומרת שהיא נובעת מן הנתק שבין האדם למקורו. אך הנתק מן המקור, אינו הנתק מאלוהים, כפי שנהוג לחשוב, אלא מן המקור החומרי דווקא -מן האדמה.

בשנים האחרונות אני פוגשת יותר ויותר את התופעה של אנשים שמנותקים מגופם ומן האדמה. אני רואה בנתק זה את הסיבה לסבל האנושי. וזוהי, כמובן, גם הסיבה להרס הפלנטה.

הקשר שבינינו לבין האדמה הוא קשר של אחדות טוטלית. היא ואנחנו אחד הם. לו יכולנו לחוות קשר זה, ולהרגישו דרך קבע, היינו שרויים באהבה תמידית. אך לכאבנו הרב, אנו חסומים מלחוות זאת. המחסום שמונע מאתנו לחוות שאנו מאוחדים עם האדמה הוא מחסום תודעתי. זהו נתק תודעתי, שמקורו בהגדרתנו הראשונית את עצמנו, כישות נפרדת, כישות יחידנית. מחסום זה ראוי שייפרץ, כי הוא שמפריד בינינו לבין האהבה השלמה, לה אנו כה מייחלים.

כיוון שאיננו מודעים לכך שהלכה למעשה, אנו "אדמה חיה", ואיננו מרגישים כל קשר לעצמיותנו האדמתית, הרי שאיננו יודעים מי אנו. מצב אי ידיעה זה זורק אותנו לתחושת בדידות ואומללות. מצב אי ידיעת האדמתיות מייצר בנו סבל קבוע, גם אם הוא לא מודע. אנו מרגישים כתלושי שורשים, מחוסרי שיוך, חסרי בטחון וחסרי כיוון. רוב הרגשות הרעים שמציפים אותנו, מקורם בחוויה זו. היא  גורמת לנו להיות תלותיים. תחושת ה"אני הדחוי" וחרדת הנטישה מקורן בחוויה זו. יתרה מכך, אובדן הקשר לעצמיות גורם לכך שחיינו יהיו מורגשים כחסרי משמעות.

חוויית חוסר המשמעות של החיים בלתי נסבלת עלינו, וכדי לפתור אותה אנו ממציאים לעצמנו אמונות שקריות. תורות חיים שמייצרות עבורנו משמעויות, ומעניקות תחושה של ערך לחיינו. אמונות אלו, שהן תחליפים שקריים לאמת הפשוטה, הופכות להיות בעלות חשיבות קריטית לקיומנו. מאחר והן נותנות לנו חוויה של בסיס, שיוך, טעם ומשמעות לחיינו, אנו מעניקים להן חשיבות אלוהית, מקדשים אותן, והופכים להיות קנאים להן. אנו נתפשים באמונות השקריות כקרש הצלה, ולכן אנו סוגדים להן. אנו נלחמים על אמיתותן הבלעדית, ומוכנים לתת את חיינו על מזבחן. משם מתחילות כל המלחמות בעולם.

הווייתנו האדמתית

גופנו החומרי, הוא מופע חד פעמי של האדמה עצמה. הוא שלל חומרי כדור הארץ המאורגנים לצורה חד פעמית, חיה. כשתודעתנו חווה שאנו חומר אדמתי חי, ולבנו תם ופתוח לדעת זאת, הוא נמלא באהבה – אהבה למקור שלנו, אהבה לעצמנו, אהבה לעצם קיומנו, להווייתנו השלמה.

עלי להדגיש כאן שאין המדובר בחשיבה רעיונית. אין מדובר באימוץ של אידאה או בהבנה נלמדת. מדובר בחוויה תחושתית פנימית עמוקה של אחדות עם מרכיבי הבסיס שלנו. זהו שינוי בסיסי חווייתי בהגדרת האני שלנו. מודעות עצמית אינה מחשבה, זו הווייה. מודעות עצמית פירושה להיות אהבה. פירושה להיות אושר. אין הפרדה בין חוויית המודעות העצמית, לבין חוויית האהבה, לבין חווית האושר – כולן אחת.

לו היינו מודעים לכך, שאנו חומריות ארצית, שמאחסנת בתוכה חיים בעלי תודעה גבוהה, אזי היינו אוהבים את עצמנו, והיינו מאושרים ושלמים. לו הופנתה תשומת לבנו פנימה, אל הידיעה החווייתית שאנו האדמה, לבנו היה מרגיש את עוצמתה של האדמה, כלומר, את עוצמתנו האדירה, ואת עדינותה, כלומר, את עדינותנו. את הצורך שלה/שלנו לאיזון דייקני. הוא היה חווה את יצירתיותה של האדמה, משמע, את היצירתיות האינסופית שלנו, ואת כוחה/כוחנו להפוך רעיונות למעשה חומרי בפועל. את מסירותה, כלומר, את מסירותנו הנעלה לחיים. שכלנו היה מעריך את רוחב ליבה, רוחב לבנו, ואת עקביותה, כלומר, את עקביותנו. גופנו המתוח היה מתרפק ברוגע ובביטחון אל זרועות אימהותה, כלומר אל אימהותנו הפנימית.

לצערנו, כל חיינו אנו רק מהלכים מעל האדמה, כלומר, מעלינו, כמנותקים. אנו דורכים עליה, תרתי משמע, ודורכים על עצמנו. אנו חומסים אותה/אותנו, כועסים עליה/על עצמנו, מפנים לעברה/לעברנו אצבע מאשימה, מתנשאת ומזלזלת.

חומר בעל תודעה

הארץ (על כל חומריה) היא האני החומרי שלנו. היא המהות שמרכיבה את הגוף הפיזי שלנו. אך היא אינה רק "אטומים יבשים" של חומר נטול תודעה. האדמה היא המהות האימהית, היולדת והמזינה שבתוכנו ומחוץ לעצמנו. היא תודעת השפע האינסופי היצירתי, היולד מתוכו אינספור צורות. היא הכוח הקיים בנו ובכל הטבע. כוח, המכוּוָן לנוע תמיד לעבר מושלמות ודיוק הלכה למעשה.

אימהותה היצירתית של האדמה אינה אידאה שנשארת כאידיאה, היא אידאה, שהופכת לעשיה בפועל. מעצם מהותה האדמה מתרגמת רעיון נשגב אל המציאות הממשית. אל החומר. האדמה, על כל חומריה, לשה את עצמה. היא כיוצר, היוצר אינספור יצירות בחומר. אך, להבדיל מן היוצר, היוצר את יצירותיו מחומר שמחוץ לו, האדמה יוצרת את יצירותיה מעצם לשדה. כלומר, אנו, בני האדם, הצמחים ובעלי החיים הננו לשד האדמה. אנו היא, שלבשה אינסוף צורות פרטיות.

האדמה עצמה, מתהווה לצורה חד פעמית, ומתפרקת חזרה לגורמיה. היא מתהווה ומתפרקת שוב ושוב, בתשוקה אדירה, להיווצר לצורות יותר ויותר משוכללות. תשוקה שאינה נגמרת לעולם. יתרה מכך: מעבר להיווצרות הצורה – החומר תמיד משתוקק להזמין אל הצורה שנוצרה ממנו, חיים ברמת תודעה כלשהי. אם זה חיים ברמת תודעה של עץ, או, חיים ברמת תודעה של חיה, או, חיים ברמת תודעה של אדם.

בחלוף זמן, החומריות שהתארגנה לצורה מסוימת, שואפת אל פירוקה למקורותיה. היא משחררת מתוכה את החיים, ומתפרקת שוב לחלקיקים נטולי צורה. אלו הם חיינו, כי אנו אדמה.

לארץ, שהיא החומר המרכיב את גופנו החי, יש כוח התמדה ועיקשות. היא רוצה עוד ועוד להתפתח, להשתכלל, להיוולד צורנית באופן יותר גבוה, ולהיות, בסופו של תהליך, מזווגת עם הרוח השמימית הגבוהה ביותר. מטרתה של האדמה, במסעה אל עבר שכלול עצמה, או, במילה יותר מדעית: בתהליכי האבולוציה שלה – היא, לדעת מי היא.

האדמה (כלומר, החומר היקומי שנוצר במפץ הגדול…) מסורה להגשמת תשוקתה כבר מיליארדי שנים. היא שוקדת על יצירת המצב הפיזי, שיאפשר את מודעותו העצמית של החומר. אנו עצמנו, בני האדם, הננו היווצרותה העצמית, המשוכללת ביותר. אנו האדמה בהתגלותה הגבוהה ביותר, ועלינו להתגייס ולעשות את הנדרש מאתנו, כאדמה בדרגת התפתחות על. ולא, אנו יוצרים סבל אדיר לעצמנו, לאדמה וליקום בכללו, שאנו חלק ממנו.

האדמה משתוקקת בכל מאודה לדעת את עצמה. זו מטרת העל שלה. אך מי שאמור לעשות עבורה את עבודת הידיעה העצמית זה האדם. היא הקדישה את עצמה לכך מיליוני שנים, עד שהיא יצרה את עצמה להיות האדם כמות שהוא, ועכשיו זה התור שלנו, כאדמה חיה, לעשות את עבודת המודעות העצמית המקודשת.

כוח המודעות העצמית הוא אנרגיה שבמקורה אינה מצויה בארץ, כלומר בחומר. כוח המודעות העצמית הוא כוח חופשי, רוחני. זו אנרגיה שאינה מוטבעת בחומר. אנרגיה זו מגיעה אל החומר, כשהחומר הפך להיות כלי לחיים אנושיים. אני מדגישה, כי תודעה יש בכל דבר, אך מודעות עצמית יש רק במערכת העצבית של בן האדם.

העובדה שאנו אדמה בעלת אופציה למודעות העצמית, אינה אומרת שהמודעות העצמית פעילה בנו. את המודעות העצמית, אנו, בני האדם, אמורים לגלות בתוכנו, להעיר אותה, ולהזרים אותה במערכת העצבים שלנו. לקחת עליה פיקוד פעיל. ליזום את הפעלתה. כוח המודעות העצמית מקורו בתודעה הגבוהה, השמימית, הלא ארצית, כוח שקיים עוד לפני המפץ הגדול, אך הוא יכול להתחבר לחומר, רק באמצעות המוח האנושי – אם בחר בכך.

האדם, המודע למהותו, הוא הזיווג בין שמיים הארץ. זהו בעצם זיווג מיני בין השמיים הזכריים והאדמה הנקבית. בין התודעה החופשית לבין החומר. מוח האדם, כשהוא מחובר ללב, כלומר, למהות הכול, הוא האיבר הגשמי היחיד עלי אדמות, המכיל את הפוטנציאל לזיווג שבין האדמה, לבין הכרתה העצמית בעצם הווייתה. האדמה זקוקה לנו. היא עבדה קשה כדי להפוך את עצמה להיות אדם. היא יצרה מתוך עצמה שרשרת אבולוציונית ארוכת שנים של יצורים. היא שיכללה את עצמה עוד ועוד עד שהיא יצרה מלשדה, את המוח האנושי – והפכה את עצמה להיות חומריות חיה בעלת יכולת הכרה קיומית. חומריות המכילה פוטנציאל של ידיעה עצמית.

מדוע האדמה רוצה להגיע באמצעותנו לכדי מודעות עצמית? האדמה רוצה להשתחרר מפעולתה האוטומטית. היא משתוקקת להשתחרר, כדי שיהיה בכוחה לפעול בעתיד מתוך בחירה – מתוך חופש, ולא מתוך כפיה. האדם, הוא אדמה בעלת פוטנציאל לדעת את עצמה, מה שיאפשר לאדמה ולכל היצורים שעליה לפעול בעתיד מתוך בחירה, ולא מתוך אוטומטיות.

אהבה שלמה

ההכרה בכך, שאנחנו אדמה חיה, היא מהות הגשמת חיי אדם עלי אדמות. הגשמה זו גורמת לנו לחוויית אושר. לחוויה של אהבה שלמה. אהבה, הזורמת בתוכנו ללא כל תלות בגורם שמחוץ לעצמנו.

אהבה, משמעותה "ידיעה", ידיעה הדדית, כמו שנאמר בתנ"ך במשמעות של זיווג. האהבה אליה אנו משתוקקים כל חיינו היא האהבה הנובעת מההכרה שאנו זיווג, שבין החומר החי לבין הידיעה שלו את עצם קיומו. הכרה זו, הינה חוויה שלמה כזיווג מיני.

רק תשוקה עזה שלנו אל האדמתיות שבנו, ורק למידה שלנו אותה, כמו שלומדים לאהוב בן/בת זוג, יכולה לתת לאדמה שבנו את מבוקשה, ולהעניק לנו את חווית האושר לה אנו כל כך מייחלים. תשוקתה של האדמה להתגלות בתודעתנו, היא הגעגוע לאהבה שאנו חווים כל חיינו. ושם טמון סוד האושר שלנו.

לבד מן העובדה שכולנו מוזמנים לעשות שינויים בהרגלי החיים החומסים את האדמה, אני מזמינה את המעוניינים, כחלק מתהליך התעוררותם לעצמיותם הגבוהה, לעשות מדיטציה ולהגות במשפט: "אני אדמה חיה מודעת". כמו כן לשאוף עוד ועוד לעשיית שלום עם הנשיות, עם האימהות, ועם עצם ההיוולדות לגוף.

אירי ישראלי-רושין

מאמרים קודמים


כתבות אחרונות באתר

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן