במקום שבו גדלתי, אותו מקום של הוויה שמכנים אותו "ילדות", היה הר גבוה, גבוה ככל שקומתי הקטנה ומבט הילדה שהייתי יצרו.

עמדתי שעות צופה מחלון חדרי, מתכננת את המסע אל ההר. פסגתו נראתה לי רחוקה, אינסופית, שמימית. רק בסביבות גיל 5 העזתי לחמוק מפחדיי ולצאת אל המרחבים ההרריים לגמרי לבדי אבל כמה שצעדתי לא הצלחתי  להגיע אפילו קרוב לפסגתו… וכך חלפו להן השנים עד שיום אחד החלטתי: זהו! אני עולה עד למעלה.

מצוידת בנעורים של האפשרויות הגדולות, התחלתי את דרכי אל הפסגה… זוכרת את השמחה ואת תחושת הכוחות והביטחון  שההר, כמוני, הוא חזק, נוכח, נצחי, עוצמתו בסלעיו, פרחיו, עציו ובשפע בעלי החיים  שבו, בהיותו… דבר לא יכול היה לפגוע בו או בי, דבר לא יכול היה למנוע ממני להגיע לפסגה, וכשהגעתי אליה, כובשת, היה עולם פרוש לרגלי: שלם, שלי…

ארבעים שנה אחר-כך אני עדיין  נושאת את החוויה ההיא, עכשיו כשאני צועדת בשבילים של מה שקוראים לו "גיל המעבר" ותוהה על הנתיבים האלה ועל משמעותם:

האם המושג "גיל המעבר" הוא אמיתי או דמיוני? האם קיים  גיל שמהווה שלב מעבר בין נעורים לזקנה?  האם בהכרח השנים של אמצע החיים כרוכים במשבר?

והאם גם לגברים יש "גיל מעבר"?

אצל נשים יותר פשוט ל"הכריז" על נקודת השינוי: הפסקת המחזור והפסקת היכולת להביא ילדים. היום ידוע שגם אצל גברים יש, החל מגיל מסוים, ירידה בהפרשה של הורמוני המין ובפוריות, אולם ההשפעה של זה עליהם היא כנראה פחות בולטת ומדוברת פחות.

מה שברור הוא שסביב תקופת אמצע החיים אנחנו חווים שינוי גדול. החברה המודרנית מקדשת נעורים, יופי, בריאות וכוח ולא פשוט להיכנס אל תוך האזור שעל שער הכניסה שלו רשום: בלות.

מודעות לחלקיות ולסופיות

באזור שמעבר לשער ממתינה ההזדקנות על היבטיה הגופניים, הרגשיים, הקוגניטיביים והחברתיים. גם הסביבה משתנה: יציאה ממעגל העבודה, עזיבת הילדים את הבית והתמודדות עם הורים מבוגרים ומוות.

לטיפוס מלא הכוח על ההר שאפיין את המחצית הראשונה של החיים מתלווה תזכורת של משהו אחר: אי-אפשר לעצור את מעגל החיים.

הזמן הוא כוח שסוחף אותנו בתנועה סוערת אל התפתחות וגם אל סוף. במחצית השנייה של החיים אנחנו מודעים יותר למוגבלות ולגבולות שלנו, לצמצום האפשרויות, לחלקיות ולסופיות.

יש אנשים שהמפגש עם המקום הזה מעורר אצלם חרדה, אובדן שמחת חיים, חוסר משמעות, רגזנות, כעס, בדידות, פחדים, ירידה במוטיבציה ותיתכן ירידה בתשוקה המינית.

משבר גיל המעבר, כמו כל משבר בחיי האדם, מתרחש לא רק מסיבות פיזיולוגיות אלא גם בגלל מצבור של גורמים נפשיים, רגשיים ואישיים.

עולה השאלה האם שינוי הוא בהכרח שבר? האם מעבר כרוך בתחושת אובדן? האם כל משבר יוצר שינוי? והאם גיל המעבר מעביר אותנו מכוח לחולשה, מתנופה לבלימה? מטיפוס אל הפסגה לירידה ממנה?

אינני חושבת כך.

תפישת עולמי מניחה, שלאורך כל החיים אנחנו מתמודדים עם שינויים, שינוי משמעותו מעבר ממה שהיה למשהו אחר, שעדיין אינו ידוע, וככזה הוא כורך בתוכו פחד והזדמנות, ויתור ואפשרות, פרידה והתחלה. איננו יכולים לשנות את ההתרחשויות, אבל יש לנו אפשרות לבחור את האופן בו נתמודד עימן.

אביא דוגמה מטיפול.

לאה היא בת 52 ולפגישה הטיפולית היא מביאה חלום, וכך היא מספרת: התעוררתי בתחושה של עצב עמוק שלא ברורה לי. בחלום הייתי  צריכה לעזוב את העיר, הייתה איזו עבודה שהייתי צריכה לסיים, וסיימתי אותה. מצאתי את עצמי מחוץ לעיר, הולכת כשאני נושאת תרמיל גדול וכבד.

פתאום הייתי על הר ועליו המון ילדים. הם כנראה היו בטיול והם עלו במעלה ההר.

הם שמחים, צוחקים, רועשים. אני רוצה להצטרף  אליהם, לעלות יחד איתם אבל אני לא מצליחה להדביק אותם. הצעדים שלי איטיים, אני נעזרת במעקה שנמצא שם, אבל במעקה יש חור ואני נלחמת לא ליפול לתוכו, אני מצליחה, אבל הילדים רחוקים. אני רואה אותם ממשיכים לעלות בהר ואני יורדת, מוצאת את עצמי ברחובות של עיר אחרת, לא יודעת איפה אני, ואז ראיתי בקצה הרחוב שלט, ניגשתי לשם וראיתי שעל השלט כתוב: רחוב הנביאים… וזהו.

אני גם לא מבינה למה ניסיתי להצטרף לילדים ולמה התעוררתי עצובה כל כך…

לבד, עם תרמיל כבד

לאה נמצאת בתהליך גרושים, שנים שלא עבדה והקדישה עצמה לבעל ולילדים ועכשיו עליה להתמודד גם עם הפרידה מחיי הנישואים ומטיפול במשפחה וגם עם אפשרות למצוא עניין ועיסוק חדש. היא בתוך שינוי המתרחש בעיצומו של גיל המעבר על מגוון הסימפטומים הפיזיים שלו: גלי חום, שינויים במצב רוח, השמנה ובנוסף עליה להיפרד מחייה הקודמים, מכל מה שהעניק לה זהות ומשמעות. החלום מתייחס לשינוי הזה כעבודה שהסתיימה והצורך לעזוב את העיר, משהו נגמר. האם יש אפשרויות חדשות? בתהליך החלום אנחנו פוגשים קודם את מה שלא ניתן לעשות: לאה לא מצליחה להצטרף לילדים שעולים על ההר.

היא סיימה עבודה והם בטיול. הם קבוצה רועשת ושמחה, והיא הולכת לבד עם תרמיל גדול וכבד. צעדיה אטיים. התהלוכה הגדולה של הנעורים  ממשיכה לעלות על ההר בלעדיה.

אבל מסעה לא תם, היא איננה מתעוררת. החלום ממשיך והיא נעזרת במעקה שנימצא שם.

אפשר לומר ש"המעקה" הוא מה שאנחנו נאחזים בו ולאורך החיים יש לנו מעקים שונים: הופעה חיצונית, מעמד, נישואים, ילדים, תפקידים שאנחנו ממלאים, רכוש ועוד.

לפעמים נסיבות חיים מפגישות אותנו עם "החור" שבמעקה: מוות, מלחמה, מחלה, פגיעה רגשית, פרידה,פיטורים וכל אותם אירועי חיים מכאיבים ומטלטלים שמפרים את האיזון שלנו.

החור הוא אותו מקום של אבדן, של תהום, של חסר, של ריק שהוא חלק הכרחי מהחיים, מה"להיות אדם בעולם". זה  המקום שלפעמים המעמד החברתי, היופי, העבודה, החברים, משכיחים אותו מאיתנו. זה המקום שלפעמים החסד של הנעורים עוטה על מרגלותיו מפלים של אשליה, כמו ההר האינסופי והכול יכול של ילדותי, משתרע במלוא הדרו מחלוני ובתוכי, מלווה בתרועות הקרב של הכובש: אני יכול ואני כאן כדי לנצח (לנצח)!

בגיל 52 לאה מרגישה פחות "כובשת": במעקה שלה יש חור והיא נלחמת לא ליפול לתוכו, לא ליפול אל תוך הייאוש, הפחדים, ואבדן הדרך.

תשובה ייחודית

מה אפשר להניח כתשובה במקום הזה? ניתוחים פלסטיים? כדורים פסיכיאטריים? חיים ללא מחר? דת? מסע להודו? לחלומות יש תשובה שהיא ייחודית והיא נוצרת מתוכנו, בתוכנו בתהליך שצריך לגלות אותו, לפעול אותו. מה אומר החלום של לאה?

כשהיא יורדת מההר היא מוצאת את עצמה ברחובות של עיר אחרת, היא לא יודעת איפה היא, אבל ברחוב שהיא הולכת בו יש שלט ועליו רשום: "רחוב הנביאים".

כשאני שואלת אותה על השם, היא אומרת בהפתעה: זה היה הרחוב של הספרייה העירונית כשהייתי ילדה. אין דבר שאהבתי  יותר מאשר לקרוא. הייתי יכולה לקרוא שעות, שום דבר לא עניין אותי, הייתי שקועה בתוך הקריאה, מרותקת. את יודעת, אהבתי גם לכתוב, שנים לא כתבתי ולא קראתי ספר. שנים!

היא מתלהבת, יהיה נהדר  לחזור לקרוא, ופונה אלי במבוכה: ואולי אוכל גם לכתוב? אני צוחקת, אולי, ברחוב הנביאים העתיד פתוח…

אסיים בקטע מתוך הספר "הריפוי של שופנהאואר" של יאלום:

את החיים אפשר להשוות לפיסת אריג רקומה, אשר כל אדם לומד לראות את צידה העליון במחצית הראשונה של חייו, אך במחציתם השנייה הוא לומד לראות את צידה האחר. הצד הזה אינו יפה, אבל יש בו כדי להחכים, משום שהוא מאפשר ללמוד כיצד נקשרים קצוות החוטים אלה לאלה"…

ורק אוסיף עוד – למידה במקום התפעלות, תבונה במקום יופי.

* הכותבת היא פסיכולוגית קלינית