פירסומאי ותיק וידוע, שעמד בעבר בראש אחד ממשרדי הפרסום הגדולים במדינה, סיפר לי על פגישת עסקים שקיים עם המו"ל נוני מוזס במשרדו ב"ידיעות אחרונות", בתקופה שהיה "העיתון של המדינה". הפירסומאי, עם בעיות שמיעה, דיבר בקול רם, כפי שנוהגים לעיתים אנשים עם בעיות שמיעה. פתאום, הוא מספר, ביקש ממנו מוזס להנמיך את הקול ולדבר בשקט.

"למה?", שאל הפירסומאי, "אין אף אחד בחדר מלבד שנינו, והדלת סגורה".

"אולי מקליטים אותנו", השיב לו מוזס בקור רוח.

"הופתעתי מהתשובה", משחזר הפירסומאי.

הדיאלוג הקצר הזה מעיד על אופיו של מוזס. האיש שמנהל אימפריה גדולה ונחשב לאחד האנשים החזקים והמשפיעים בישראל, הוא אדם חשדן. עד כדי כך שאינו יכול לסמוך לחלוטין גם על האנשים הכי קרובים אליו. אפשר לבוז לו ואפשר להבין אותו. אדם שמרכז כל כך הרבה כוח בידיו, חושש להיחשף – ולהיפגע.

מוזס, בעל החזות הקשוחה, שומר את הקלפים קרוב לחזה ומעולם לא התראיין. מוזס הוא אדם קשה. בעיקר קשה להתקרב אליו. במשך 20 שנה שעבדתי ב:ידיעות" יצא לנו לשוחח פעמיים. פעם אחת נפגשנו בדרך לשירותים והוא בירך אותי על קבלת הקביעות בעיתון.  פעם אחרת ביקשתי להיפגש איתו באופן דחוף לאחר שברגע האחרון קיצצו לנו עמודים במוסף "7 לילות" ונאלצנו לזרוק לפח מספר כתבות ולערוך מחדש את המוסף. הפעם הוא היה פחות נחמד. אחרי שאמרתי לו בכעס ובתסכול, ש"ככה אי אפשר לערוך את המוסף", הוא השיב לי בקולו השקט: "אם אתה לא תעשה את זה, אז מישהו אחר יעשה את זה".

אפשר להגיד על  מוזס הרבה דברים, אבל אין בכלל מה להשוות בין מעורבותו בתכנים של "ידיעות אחרונות" לבין מעורבותו של "עורך העל" של "ישראל היום", ביבי נתניהו. מוזס, בניגוד למה שחושבים, מוגבל מאוד ביכולת שלו להשפיע על תכנים. יש מולו עורכים וכתבים בכירים, עם אינטגריטי, שהרבה בזכותם "ידיעות אחרונות" הגיע להיות "העיתון של המדינה". בעידן של תקשורת פתוחה, אי אפשר להעלים מידע. אפשר להבליט או להצניע אותו, וזה אכן נעשה, כמו בכל עיתון או כלי תקשורת. בתחום הכלכלי המצב יותר רגיש, ויש טייקונים שבהחלט אותרגו. אבל אם, נגיד, תתפוצץ פרשת שחיתות בבנק מסוים, היא תזכה לסיקור מלא גם ב"ידיעות אחרונות".

נכון, עיתונאים טובים הם זן הולך ונכחד. יש עיתונאים שירדו לזנות ומכרו את הערכים שלהם עבור נזיד עדשים. זה לא התחיל היום. אבל רבים מהעיתונאים, כולל ב"ידיעות אחרונות", אינם כאלה. הם באים לעבודה מתוך תשוקה ואהבה, ורואים במקצוע שלהם שליחות.

לכן לא הוגן להשליך מהפגישות בין מוזס לנתניהו על עבודתם ויושרם של עיתונאים, שמאמינים במקצוע שלהם ובכוחם להשפיע על המציאות, להביא סיפורים מרגשים, לחשוף שחיתויות ועוולות, ואולי אפילו לתקן עולם. לא הוגן להפוך את כל העיתונאים לבובות ולכלי משחק בידי מו"לים ציניים. זה אפילו מעליב. אני בספק אם מוזס באמת התכוון "למכור את העיתון ואת העיתונאים" לנתניהו, אבל גם אם כן, הוא לא היה מצליח לממש זאת הלכה למעשה.

לראשי ממשלה ושרים היו תמיד קשרים עם עיתונאים והדיל שהציע, לכאורה, נתניהו למוזס אינו דבר יוצא דופן. במהלך השנים היו ב"ידיעות" כמה דמויות פוליטיות "מאותרגות", כפי שכבר פורסם, ביניהן גם הנשיא לשעבר חיים הרצוג. בשנים האחרונות אלה היו אהוד אולמרט וחיים רמון. על רמון, למשל, הנחשב לחבר של מוזס, אסור לכתוב "דברים רעים". גם אריאל שרון, בתקופת ההתנתקות, זכה לאתרוג מהמערכת.

בתקופות כהונותיו הרבות של שמעון פרס היתה עיתונאית בכירה, שתפקידה היה להיות מקורבת לפרס ולפרסם סיפורים חיוביים עליו או "לפנק אותו". בתמורה, פרס ומקורביו העניקו ידיעות וסיפורים בלעדיים לעיתון. זה היה בכלל רעיון של העורך המיתולוגי דב יודקובסקי, עוד לפני שמוזס תפס את כיסא המו"ל. ופרס לא היה היחיד. יצחק רבין זכה ליחס הוגן ואפילו למעלה מזה, אבל לא ל"פינוק".

צריך לקחת בפרופורציות את הדברים האלה. כאשר נחשפו סיפורים שנגעו או נוגעים לאולמרט, רמון ושות', העיתון לא הסתיר אותם, אלא נתן להם משקל אחר. עדיף לחשוף את האמת מאשר להסתיר אותה – ושהקוראים יגלו אותה בעיתונים ובכלי תקשורת אחרים.

לכן ההקבלה לפיה נוני מוזס הוא עורך על של "ידיעות אחרונות" כפי שנתניהו הוא עורך על של "ישראל היום", אינה נכונה. מוזס, לעומת נתניהו, מכיר בגבולות הכוח. הוא מספיק חכם להשאיר את עריכת העיתון לעורכים שלו. שאם לא כן, הוא יאבד לחלוטין את האימפריה. אם אכן היה נרקם דיל בין מוזס לנתניהו, הוא לא היה מתבצע כפי שנתניהו היה מצפה.

לפרשה הזו יש גם היבט תרבותי: שני הברנשים הנ"ל הם אנשי עסקים קשוחים וערמומיים, שיכולים לאכלס סרט הוליוודי רווי יצרים: נתניהו מנהל מדינה ונלחם על שרידותו הפוליטית, ומוזס מנהל עיתון גדול, שפעם ניהל את המדינה. שניהם נמנים על האנשים החזקים והמשפיעים בישראל. בסיפור הזה יש כסף, שקרים ומאבקי כוח. את הסקס נשאיר, בשלב זה, בצד.

איש טלוויזיה ידוע מאוד, שכתב תקופה קצרה ב"ידיעות אחרונות", סיפר לי פעם, שנוני מוזס הציע לו לערוך את העיתון. "למה אתה מציע לי את תפקיד", הוא שאל. "כי איתך אני יכול לגנוב סוסים", השיב לו מוזס. איש הטלוויזיה סירב להצעה. מהבחינה הזו ביבי נתניהו הוא פרטנר אידיאלי: איתו אפשר לגנוב סוסים.