★★★★★

אני לא יודע מי סבל יותר בהצגה "האזרח ק.":  גיבור המחזה של קפקא, או הקהל שישב באולם של תיאטרון תמונע בתל-אביב. הטקסט של קפקא מאתגר יוצרי תיאטרון, אבל קשה להתמודד איתו באמצעים בימתיים רגילים. הבעיה העיקרית של ההצגה, שביימה יעל קרמסקי, שהיא  אינה מצליחה להעביר את דרך הייסורים הקפקאית שעובר הגיבור, המואשם בפשע שלא ביצע.

וזו הרי ליבת הסיפור של קפקא. האזרח ק. יכול להיות כל אחד מאיתנו. ולכן המחזה הזה תמיד אקטואלי. במקום דרמה, שבמרכזה מאבק עיקש של אדם חסר אונים מול מימסד אטום ואכזר, קיבלנו משחק מאולץ ושחקנים שמדקלמים טקסט ומטיילים על הבמה.

במקום דרמה עוצמתית ומטלטלת, כפי שמחייב הטקסט של קפקא, קיבלנו הצגה חיוורת וחסרת דמיון, ובעיקר מפוספסת. קשה היה להאמין לשחקנים, שהם אכן חווים דרמה אנושית. קטע הסיום היה מעט שונה והזכיר במשהו תיאטרון טוב ומרגש. אבל זה היה מעט מדי ומאוחר מדי.

"האזרח ק." נלחם בהצגה נגד המימסד. אני נלחמתי במהלך ההצגה נגד השיעמום.

 ההצגה השניה, "המשפט", שביים דורי אנגל, אינה שונה בהרבה מהראשונה, אבל היא יותר ממוקדת ומעניקה עטיפה קפקאית יותר, שמדגישה, באמצעות תנועה ומוזיקה, את חוסר האונים של הגיבור מול המימסד שכותש אותו. מבחינת משחק יש ניצוצות. אבל מבחינת התוכן, גם כאן לא באמת קורה משהו אמיתי על הבמה. התחושה הקפקאית על הבמה התחלפה בתחושה קפקאית בקהל, מתי כל זה ייגמר.