נשים בעקבות נשים ממלאות בחודשים הקרובים את חללי מוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית. שמונה תערוכות של אמניות ואוצרות, שש מהן מציגות סיפורי מסע מחקריים בעקבות נשים בדיוניות או כאלו שחיו בזמנים שונים. הכניסה לתערוכות מפוצלת לשני פתחים. זו איננה כוונת האוצרות, זוהי מציאות המבנה הארכיטקטוני של המוזיאון, מציאות בעייתית לטעמי. אמנם החללים מובילים לחללים הבאים, אולם לעיתים ניתן להגיע לחלל הבא, אך הוא מהווה בעצם את החלק הסופי של התערוכה בחלל. לו הייתי בוחרת להתחיל את הביקור מהפתח השני, הייתי מגיעה לפיתחה של תערוכה זו. האם ניתן לבחור? התשובה היא לא. ניסוי, תהיה, תעיה וטעיה הם חלק מחווית המבקר במוזיאון. יחד עם זאת, התערוכות מרתקות, מעניינות, מעוררות מחשבה והשתאות ומעוצבות להפליא. שתי עבודות ווידיאו משכו את תשומת לבי במיוחד, האחת בשל הסיפור הבדיוני המשכנע כל כך והשנייה בשל הרבגוניות של תצוגתה.

תמר לצמן: ביקורה של גברת טאד

יצירתה של תמר לצמן כוללת עבודת וידיאו בת 9 דקות, וסדרה של 8 צילומי סטילס. היצירה היא תוצאה של מחקר מקיף אודות פרויקט צילום תנועת האדם, של אדוארד מייברידג’ מסוף המאה ה-19, שעסק בתיעוד התנועה וצילם את רצף התנועה של כמאה דמויות העוסקות בפעולות שונות. הדמויות שצילם מתועדות במספרים קטלוגיים ותיאור הפעולה שבוצעה ללא ציון שם. אחת הנשים שצילם מייברידג' פעמים רבות, היא של מרגרט טאד אשת עמיתו של מייברידג’, ג'יימס ליברטי טאד, פרופסור לאמנות באוניברסיטת פנסילבניה, המוסד שהזמין ומימן את עבודתו של מייברידג’. עבודת הווידיאו שלה מציגה עדות בדיונית של גברת טאד על חוויית העבודה עם הצלם, נקודת מבט נשית שהאמנית בחרה להציג. אמנם העדות בדויה, אך היא מבוססת על פרטים ביוגרפיים מחייהם של הצלם והמצולמת. הווידיאו מציג כביכול ראיון דוקומנטרי עם גב' טאד שאותה מגלמת תמר לצמן המספרת בגוף ראשון על חווית העבודה עם הצלם. הסרט צולם בגובנר'ס איילנד שהוא אתר של בניינים מתקופת חייו של מייברידג' אשר קשורים להיסטוריה צבאית ומייצגים גבריות ושליטה.

תמר לצמן היא זוכת מענק תמיכה לטובת כתיבה ומחקר בתחום הצילום מטעם מכון שפילמן לצילום לשנת 2012. המענק ניתן ללצמן עבור פרויקט ווידיאו מחקרי מקורי בתחום תולדות הצילום. לשאלתי כיצד הגיעה להכנת תסריט שכזה, ענתה לצמן "העבודה הזו היא המשך לעיסוק והענין שלי כאמנית בשני נושאים: 1, עדות כז׳אנר, 2. הצילום והיחס שבין צילום הסטילס והצילום הנע. היחס שבין מציאות לבדיה, והפער בין המרכזיות ההיסטורית של הדימויים של מייברידג׳ לבין השוליות ההיסטורית של הדמויות שצולמו, הם שמעניינים אותי והיוו לי נקודת מוצא ליצירת העבודה". אוצרת: איה לוריא.

הילה בן ארי: תנועה בין קווים שבורים – מחווה להדה אורן

הילה בן ארי פוגשת את יצירתה של הדה אורן במיצב הווידיאו "תנועה בין קווים שבורים", המבוסס על מחקר מקיף שערכה האמנית ביצירה של הכוריאוגרפית הישראלית אותה לא הכירה באופן אישי.

הדה אורן, היתה כוריאוגרפית מובילה בישראל בשנות ה70 וה80, התגוררה בקיבוץ אשדות יעקב, למדה מחול בבית הספר הגבוה ללימודי כוריאוגרפיה בפריז, והשתלמה, בין היתר, אצל אלווין ניקולאי ומוריי לואיס בניו־יורק. היא נמנתה עם צוות הכוריאוגרפים הראשון שיצר ללהקת המחול הקיבוצית; עבדה עם להקת בת־שבע 2; ויצרה כוריאוגרפיות לרקדנית רות אשל. ב־1975 הקימה מרכז ללימוד מחול בעמק הירדן, אותו ניהלה במשך שנים רבות, ופעלה להקים להקת מחול מקצועית, עצמאית, שבסיסה בחבל ארץ זה. יצירותיה אופיינו בבחינת ניגודים בתנועת הגוף. " זיהיתי בעבודות שלה את העיסוק במתח המתמיד בין היחיד לקולקטיב ואת האופן שבו הגוף מוצב בתוך קונסטרוקציה חברתית שמייצרת לו תמיכה ומגבלה בו זמנית. הדה לא דיברה על זהות נשית, אך אני קוראת בעבודות שלה את את הקונפליקט של גוף נשי תלוש, שהמרחב לא נמצא בבעלותו שהבסיס שלו תמיד רעוע ומוטל בספק. גוף שהצמיחה שלו היא הצידה או הפוך, תמיד במין פיתול, אף פעם לא ישר. זו נוכחות שיש בה כיווץ, עיוות וכאב אך גם יש בה יכולת צמיחה אלטרנטיבית ויצירת התנגדות", מסבירה האמנית.

הילה בן ארי

המיצב ממוקם בחלל מוחשך ובו מוקרנים עבודות הוידיאו בשלושה מרחבים: במה של מחול, שטח פתוח המזכיר סביבה קיבוצית וחלל לבן שהוא מעין ריק. כלל עבודות הוידיאו יוצרים תנועות ניגודיות של התפרסות וכיווץ ושל נוכחות והעלמות ומוקרנות על הריצפה, או פזורות בחלל. בחלקן הן מוקרנות על גבי ניירות האחוזים בקונסטרוקציות מתכת. בהקרנות מופיעים רקדנים בתנוחות שנלקחו מתוך כוריאוגרפיות שונות של אורן או שנוצרו בהשראתן. גופי הרקדנים, מוקרנים כמעט בגודל טבעי. את ההקרנות מלווה פסקול של המלחינים יוני ניב ואלכס נס המבוסס על צליל בודד, עצירה ורעד. היצירה מבוצעת ע"י הפסנתרנית שירה לגמן ודמותה מופיעה ברצף ההקרנות. על חלל התצוגה עבדה האמנית  עם טל יחס האוצרת בתהליך ארוך של חשיבה והכנה. "רציתי ליצור מעין כוריאוגרפיה מרחבית ולכן היה משמעותי להבין את המהלך הכולל ואת הקשר בין הפרגמנטים השונים משלב מוקדם, עוד לפני ימי הצילום של הפרויקט."  אוצרת: טל יחס.

צילומים: אסף סבן

מציגות נוספות בתערוכה מתוך קטלוג התערוכה: חמש עבודות של טליה סידי, לציון עשור לפטירתה, ומרמזות על מסע שנקטע באבחה. מיכל היימן, המציגה באולם הגדול, מבקשת לבחון את תנאי האפשרות הפוליטיים, התרבותיים, המגדריים והפסיכולוגיים של "שיבה", באמצעות שיבה אל נשים שצולמו בשנות ה־50 למאה ה־19 בעת שהיו מאושפזות ב”מקלט למשוגעים” בלונדון. היא נוקטת שלל אסטרטגיות למימוש משימתה, בהן יצירת קהילה הכוללת עשרות נשים הלבושות בשמלת בית המשוגעים, מ־1855 ועד 2017, או קיום מפגשים יחידניים עם המבקרים בתערוכה על מנת שיוכלו לייעץ ולסייע בידה. רונית פורת יוצאת עם האוצרת אורית בולגרו למסע בעקבות לישן נוימן, נערה בת 16 , שב־1931 נשפטה למאסר בברלין בעוון רציחתו של פריץ אולבריך, שען שנהג לפתות נערות תמימות, בהן היא עצמה, ולצלמן בפוזות אירוטיות בחדר האחורי בחנותו. האוצרת גליה בר אור, החוקרת זה שנים את הנתיבים הלא מוכרים בנרטיב ההיסטורי של האמנות הישראלית, מציגה את האמנית והמשוררת מרים חלפי ( 1917לערך – 2002), שפסליה, בניגוד לפסלי הברזל של האמנים הגברים באותה התקופה, אינטימיים ואין בהם אלימות. תערוכתה של היוצרת מורן שוב מזמינה את המבקרים למפגש עם דמותה הנשכחת של האמנית והמאיירת צִלָּה בינדר (1987-1919), שאיירה עשרות מספרי הקורפוס הקלאסי של ספרות הילדים בעברית. הינדה וייס יצאה למסע מדברי של תנועה פיזית ומושגית, שבו הגוף והמקום מוכפפים למערך מארגן חדש. בנוסף, במסגרת סדרת התערוכות "מבט פנימי", הבוחנת את המבנה האדריכלי והרעיוני של מוזיאון הרצליה מבעד לעיניהם של יוצרים שונים, תפעל במוזיאון הקבוצה מונדי_לאב, בראשותו של דוד בהר־פרחיה, ובה גם רונן אידלמן, נועם ברוקמן ואורי כרמלי. חברי הקבוצה יחקרו את הקשרים הפיזיים והרעיוניים בין המוזיאון לבין המרחב המקיף אותו.

נעילה: 22 באפריל 2017