יום ראשון, 15 לינואר, תאטרון גבעתיים. ערוץ עשר משיק את כינוס "דוקו-פריים" הראשון בישראל. סדר היום נראה עמוס ונמשך כשתיים עשרה שעות. מי שלא הגיע, הפסיד. היום התחיל בטריילר בעל ווליום מוגזם שהכיל את כל הקלישאות הטלוויזיוניות, ובירך את כולם בברכת "ברוכים הבאים לעידן חדש בטלוויזיה". התחושה הראשונה שעלתה בי, הייתה תחושת אי הנחת, התחושה שמרגישים כשמישהו משקר לך.

זה לא עידן חדש אם הטלוויזיה תמשיך לנסות ולפרוט על אותם המיתרים שכבר מזמן התפתחה בצופה ציניות ואטימות כלפיהם. למה בעצם לספר בטריילר דחוס שטל פרידמן אינו אבא מושלם, שאמנון לוי עושה מהפכות, שיהיו יותר סיפורים מרגשים ולהכריח אותי לראות צילום תקריב של השיניים של רביב דרוקר, זה נעים לי?

אבל, הכינוס נמשך יום שלם ולא ניתן לטריילר רע להרוס סרט טוב. במושב הראשון, גיא פינס מראיין את מנכ"ל ערוץ עשר, מר יוסי ורשבסקי. גם הריאיון הזה, כמו הטריילר, התחיל במילים צורמות. פינס אמר לורשבסקי שהוא האיש עם הביצים הכי גדולות בתעשייה והתעניין לדעת כמה הן רועדות. לא האמנתי לשפה ששמעתי, מזל שורשבסקי לא ענה ולא תיאר היכן רועד לו ומה. אם לתמצת את השיחה, ורשבסקי אמר במילים מאוד פשוטות שאין לערוץ שלו תקציב, שהוצאה שלו לשידור שווה לרבע הוצאה לשידור של ערוץ 2 ושהוא הכי אוהב דוקו. התריע שחוק הפיצול יחסל את הערוץ אם לא יידחה בשלוש שנים, והטיל את האשמה גם על גוגל ופייסבוק, כגופי מידע ללא פיקוח שאינם משלמים מיסים. ניסיתי לשמוע את ורשבסקי שוב. הוא מבקש עוד זמן לנהל ולבסס את הערוץ. ההחלטה שלו לשדר דוקו בפריים טיים אינה אלא ניסיון לשתף את הצופים בעשייה, ולשדר להם שידור שלא יכבה אותם, את הצופים, אלא נהפוך הוא, ידליק אותם ויעורר את מעורבותם ולקיחתם אחריות בנושאי היומיום הקשים שקורים בארץ, לנו, כאנשים, בחברה.

לא אמנה את כל המשתתפים בכינוס, כי לא בסיקור האירוע עסקינן, אלא אנסה לגעת בנקודות שנתנו לי תקווה, או בעצם לספר, איך יכול להיות שלא התעייפתי לרגע, במשך כמעט שתיים עשרה שעות.

בזה אחר זה עלו יוצרים ויוצרות דוקומנטריים, מוכרים ומוכרות, מי יותר ומי פחות, אל הפודיום והציגו את פועלם בהתרגשות כנה. כולם קישרו את עשייתם אל המקום האישי ממנו הם באים. כולם סיפרו שהם מרגישים גאים בעשייתם, וחיוניים לחברה הישראלית. כולם הסבירו גם כיצד החיוניות הזו באה לידי ביטוי. אמנם לא כולם הצליחו לשכנע אותי, אבל את הבקשה שלהם, שנכיר בממד האישי הכרוך בעבודתם, היה קל מאוד לשמוע. היה מעניין לראות כמה שהבמה נוצלה, כמה שהכינוס היה חשוב עבור העוסקים במלאכה. הם דיברו כולם על עובדות, עמדו על צרכיהם ולבסוף הביעו בקשה, לעיתים מדויקת ולעיתים פחות. להלן מה ששמעתי:

עובדה שהמלאכה נעשית בדוחק תקציבי. עובדה שלא מתעשרים מעשייה דוקומנטרית, לעומת תעשיות טלוויזיוניות אחרות. עובדה שאין לדעת אם איסוף החומרים והעריכה באמת יובילו לשידור. עובדה שישנן בעיות חברתיות אינספור וכל פעם מתגלות עוד ועוד. עובדה שיש ביקוש, דרישה ומענה מקהל הצופים, לתיווך המציאות ובהנגשתה בשפה ברת הבנה ויישום, שבעצם מאפשרים להתמודד ולחשוב על הבעיות ולעיתים אף לפותרן. עובדה שקיים איום שעשיה שלמה תצונזר, תיפסל, תיגנז. עובדה שיש סיכון בתביעות גם ברמה המערכתית וגם ברמה האישית. עובדה שנעשים סרטים דוקומנטריים בארץ על אף הקשיים. עובדה שערוץ עשר משדר דוקו בפריים טיים. עובדה שכשיוצא קול קורא, מגישים עשרות מועמדים ובכך מייצרים מיפוי די רחב של בעיות חברתיות הזקוקות לטיפול. עובדה שלא כל הבעיות זוכות לטיפול.

אף אחד מהיוצרים לא הציג את עצמו כמסכן, גם כשחשף את רגשותיו. צרכים עמוקים הושמעו בקול ובגאון. תחושת השליחותוהצורך בהכרה, למשל, הועברה ע"י דורון צברי. הוא כינה את כל עולם היוצרים הדוקומנטריים "עולם של חולמים", תוך כדי שהפציר בקהל במרץ, להבין שהדרך היחידה ליצוק משמעות לחיים, היא דרך סיפורים, והם אינם אלא, מספרי הסיפורים. דורון צברי סיפר בלהט ואני הבנתי שהוא אומר שבכוחו ובכוחם של מספרי הסיפורים להוביל לשינוי במציאות. לפנות אל בן ה17 מאשדוד ולהסביר לו, לצקת עבורו תוכן, הרי שכעת הוא מעצב את אישיותו ובעוד כשנה יצביע בקלפי. רגש של אמונה עזה עלה גם כן, תחת האמירה שאי אפשר לשלוט בנו, כלומר, בעולם התוכן שלנו. לא נוני ולא נוחי, הציבור רוצה שנתווך לו את המציאות כאן וכך יהיה.

הובע גם הצורך לקשור את העשייה בחיים האישיים. עמרי אסנהייםסיפר איך תחקיר שביצע על סמך ידיעה מדמות בחייו הפרטיים הובילה להרשעתו של אדם ברצח כפול. צופית גרנט שיתפה אותנו ברגשותיה העזים והכריזה על מלחמת חורמה בייאוש, תחת הקריאה שאקטיביזם זה הדוקו הבא. סיפרה על מגע אמתי באנשים אמתיים להם הצליחה לעזור, ואפילו שיתפה שנאלצה להשתמש בכל קשריה, כולל נפנוף בשם בעלה, על מנת להצליח באחת המשימות החשובות בחייה, להציל חיי אדם.

צבי יחזקאלי, אולי הבחור הכי קרבי ברשימה, אמר שהסיפור הוא הקשבה, שאי אפשר לישראלי להבין את הערבי, אי אפשר למזרחי להבין את המערבי. שצריך "לבטל את השכל" ולנסות מחדש. אז נכון שהוא לא לגמרי הפנים את הרעיון שהאחר לעד יישאר לא מובן, אבל היי, העיקר הכוונה! זה מדהים בעיני שיחזקאלי, ככל שהוא נכנס עמוק יותר, הוא בעצם מגיע למעמקי נפשו של עצמו, זה נראה לי לא פשוט, לעמוד על הבמה ולהכריז שקיבלת על עצמך משימה בלתי אפשרית, להבין את האחר. אני מקווה שבכנס הבא יחזקאלי יספר שהוא בעצם מביא לנו את המפגש שלו עם האחר, אני חושב שהוא כבר שם וכבר אומר את זה, שלעולם לא יהיה באמת בנעליים שלהם, שההסתערבות היא רק אסטרטגיה בשביל לעבור במגנומטר.

ארנה בן דור, עלתה גם היא בקריאה נרגשת שעיתונאים צריכים לדון בעובדות, בעוד שהדוקומנטריסטים דנים בהשקפות עולם. בן דור הביעה תסכול רב על הבמה, מכך ש"בחדרי הניתוח מעשנים". כלומר, שבמקום שאמור להיות הכי סטרילי והכי מודע יש הכי הרבה לכלוך והתעלמות מדברי דעת. בתחקירה, בן דור מטפלת בפרקליטות וחושפת ממצאים המאיימים לפגוע בצרכים הכי בסיסיים שלנו כאינדיבידואלים וכחברה, בביטחון, ביציבות ובכנות. האמת, כשאני חושב על זה, זה באמת מפחיד, גם אותי.

אילנה דיין שאלה את רביב דרוקר מה הוא מרגיש והוא קצת התפתל. אז דיין דייקה את שאלתה ושאלה האם יש בו פחד לפרסם. דרוקר השיב שאין פחד לפרסם, יש פחד לטעות, מפני שטעות אחת יכולה להפוך את פי הקערה ולסיים את המהלך, במילים אחרות, פחד להיכשל, פחד לגלות שכל פועלך ירד לטמיון. אילנה דיין המשיכה בדיבור מלא תקווה, על כך שהעיתונות החופשית חייבת להמשיך, ציטטה מפוליצר ואפילו הזכירה שביבי נתניהו אינו אלא אדם. דיין כמו מבינה שאדם הוא אדם הוא אדם. אמרה מעל הבמה שהיא זוכרת ויודעת שביבי בבסיסו נאור, דמוקרט ונטול זדון. אלו היו מילים שמאוד שמחו אותי כמאזין. כמובן שהמשפט הבא היה שביבי, בבגרותו, פועל, ככל הנראה מניסיון נואש לשרוד והוא תמיד תחת מתקפה. רק ההבנה הזו של אילנה דיין עשתה אותי מאושר. הרי ברור לחלוטין שכשאנו מתנהלים תחת התקפה או מגננה, נגיב תגובה שלילית. במלחמות אין מנצחים. אילנה דיין, אליה מצטרפים גם אחרים, ואאריך במילותיי על אחד מהם, אמנון לוי, בוחרים בדרך של הידברות. בדרך עכשווית במיוחד שקוראת לדיאלוג. שטוענת שבבסיסנו, אנו רק בני אדם שרוצים לחיות, ופועלים מתוך הצרכים הבסיסיים ביותר כמו הישרדות. ואיך יגיב הרוה"מ הביבי כשעסוק בריאליטי ההישרדות המדובר ביותר.

לירן עצמור, למשל, הרים קול זעקה רמה, מול הקהל ומול המנכ"ל וניצל את הבמה בכדי להסביר שהאהבה לדוקומנטרי והחלטת המנכ"ל לשדר בפריים טיים היא אמנם מהפכנית, מדהימה וחשובה, אך לא מניחה את הדעת. עצמור קרא להחלטת רגולטור על מנת לקבע, לייצב ולגבות את העשייה הדוקומנטרית, והביע את חששו שמנכ"ל אחר, בזמן אחר, יחליט החלטה אחרת שלא בהכרח תהיה טובה, ולכן מפנה את הבקשה למימוש הצורך הקיומי של העשייה הדוקומנטרית היא גם העשייה החברתית, לטיפול רגולטורי נמרץ.

עוד עלו בזה אחר זה יוצרים נמרצים והציגו את פרי עמלם. יוצרי הסרט "מוות בבאר שבע", טלי שמש ואסף סודרי, סיפרו על הדיסונס הקשה שקיים בין המציאות הוירטואלית לבין זו שקוראת בשטח. שיתפו על יצירתם שנבעה מתוך צורך לברר את המציאות האמיתית, האם ההמון הבאר שבעי באמת כל כך טעון בזעם ורוע או האם כך הוא מוצג, בעל כורחו, במציאות המושתתת על רשתות חברתיות וירטואליות שבעצם, אינן מציאותיות? השניים יצאו לשטח במטרה לפגוש גם את האנשים וגם את השטח ולחוות ממקור ראשון, ללא מתווכים וללא פילטרים, ואת המפגש הזה, הם מציגים לנו כדוקו, הקורא, למיטב הבנתי, לצאת מן המסכים ולכתת רגלים, לחזור לחיים המציאותיים המוחשיים. סודרי הוסיף שהוא מרגיש מועקה, חוסר אונים, הפרדה בינו לבין כל מה שנמצא בפיד. מספר שבכל פעם שהוא יוצא מהמקום שלו ויוצא אל השטח, הוא חווה חיבור. זה לא שפתאום המניעים שלהם מובנים לו, אבל אותן העובדות מתפרשות שונה. למשל, ביציאה לבאר שבע, הוא סיפר שלא נתקל בהמון מוסט, אלא בהמון שחי בפחד. פחד הוא מכנה משותף, וכשיש מכנה משותף, אפשר לפעול במשותף.

בכינוס ניתנה גם האפשרות, ליוצרים צעירים, להתחרות על מימון יצירתם הדוקומנטרית, בתנאי שזאת, תתאים לשידור בפריים טיים בשנה הקרובה. הנושאים היו מגוונים, סיפורו של אב צעיר, הלום קרב, ותהליך ההתמודדות שלו. הצורך העז בהכרה חברתית, משפחתית ואף עצמית במאמצים המושקעים בתהליך החושפני והבודד שמצריך הטיפול. הצורך וגם הבקשה לא להיות לבד. סיפורו של יוצר צעיר, קווקזי, שזהותו נפלה בין הכיסאות, שגדל במסורת המושתקת כלפי חוץ והבועטת כלפי פנים. התמודדותו האישית עם הזהות הישראלית מול הזהות המסורתית. הצורך בשייכות, בזהות, במשפחתיות ובחברתיות. סיפורו של אב שבנו התינוק נאבק במחלת הסרטן, שמבקש (האב) שקולו ישמע גם כן. מבקש לומר שאב צעיר, נתון ללחצים חברתיים ומערך ציפיות מאתגר במיוחד. שחוץ מהסבל של בנו, מרגיש שלכולם מותר לבכות ורק הוא צריך לשלוט על המצב, תחושת חוסר האונים. הבקשה לנראות ולעזרה. עוד רעיון שהוצג, הוא לכאורה יוצא דופן, אבל לא באמת. רעיון לסרט דוקומנטרי קומי, על חידון התנ"ך על גלגוליו וגיבוריו העכשוויים. כביכול, זהו אזור פינתי שפס מן העולם מחוסר עניין לציבור, אבל לא. יוצרי הסרט תיארו על הבמה דמויות אמתיות שלוקחות את החידון ואת עצמן בשיא הרצינות ומייצרות סוג של חלון הצצה לחברה הישראלית, וכפי שהכריזה צופית גרנט על מלחמת חורמה בייאוש, הם מבקשים להעלות סוגיות אנושיות, ישראליות, חברתיות וכל זאת, תוך כדי הומור שאינו עוסק בגיחוך, אלא בצורך לחגוג את החיים. התחרות הייתה קשה, השופטים בקשו הפסקה, אני ביקשתי ממעמקי ליבי לא להידרש לדילמת המי זוכה מי בוכה. הרגשתי את המתח ואת הציפיה של המתמודדים והשופטים וסיפרתי לעצמי שהם כולם זוכים. שכל הקולות ראויים להישמע, שכל הצרכים שהועלו זקוקים למענה ראוי. שכל אחד ואחד מהם יכול להפוך לסרט טוב ולזכות בתחרות. אי אפשר לבחור באחד. מה עשו השופטים? הם פשוט לא הצליחו להחליט! מדהים בעיניי. השופטים החליטו להגדיל את הפרס בעשרים אחוזים. את התוספת, חילקו לשניים וביקשו לאפשר ליוצרים עוד זמן, הפעם מתוקצב, ולשפוט מחדש בעוד מספר חודשים. היש מקום אחראי יותר? השופטים אמרו שכולם טובים, הצביעו על שניים שלדעתם המקצועית יכלו להפוך לסרטים רלוונטיים יותר מבחינת לו"ז, תכני הערוץ והעדפה אישית, וביקשו לשפוט שוב ממקום מפותח יותר. לאפשר לרעיון להתקיים ולהתפתח טרם יחליטו עליו אי אילו החלטות. התמוגגתי בכיסאי.

האירוע האחרון באותו היום, לאחר כעשר שעות של שיתוף ותקווה, היה הקרנת הבכורה של תחקירו של אמנון לוי העוסק בסוגיית גיוס החרדים. לא אכתוב ספוילר, כי באמת שווה לראות, אבל אשתף שאמנון לוי מציג את הבעיה ואף מציע את פתרון שמניח את הדעת והלוואי שהיה בר יישום. אמנון לוי מגיע לשורשים היסטוריים של סוגיית הגיוס ועובר כברת דרך עד לקריאה החילונית העכשווית לשוויון בנטל. מהתחקיר עולה שאלה כמעט רטורית, הכיצד יהיו אנשים שונים, עם אמונות שונות, עם מנהגים שונים, עם כוונות שונות, ערכים שונים, זהים? הכיצד יישאו חלק שווה באיזשהו נטל? אמנון לוי מבין ומשתף שהגיוס אינו אלא גזירה מדינית, והציבור החרדי מגיב לה בכניעה או במרד. כשהנער החרדי מקבל את צו הגיוס הוא ניצב מול שלוש אפשרויות. להתגייס, ללמוד בישיבה או להפוך לנער שסטה מן התלם. שלוש האופציות האלו, דורשות מהנער החרדי לפעול מתוך כניעה או מרידה. צו הגיוס הפך למצוות שמד, אי הצטרפות לישיבה יהפוך את הנער לאדם ללא תלם ושאינו מקובל ומעורך בחברה. הפתרון שעולה הוא לבטל את חוק גיוס החובה. שלא יהיו חייבים להתגייס. לא רוצים? לא צריך. כשיגיע הנער החרדי לגיל שמונה עשרה, יוכל לבחור אם להתגייס, ללמוד בישיבה, או לפנות לחיים אחרים. מה שרוצה. לבטל את הכפייה. זהו פתרון המציע גם לחנך את הנער, לפני ולקראת גיל שמונה עשרה, לעשות בחירה. להתגייס כמו החילוני ולשאת בנטל, להיות תלמיד חכמים (אבל באמת תלמיד טוב, שבחר ללמוד ולא משתמש בישיבה כמקלט מפני צו הגיוס), או לצאת לדרך עצמאית, נניח ללמוד מקצוע. אני מסכים שהפתרון נשמע קצת לא הוגן, אך מציע לחשוב אותו פעם שניה ושלישית ואם צריך אז עוד יותר. אין ספק שלוותר לחרדים, זה וויתור. אבל במחשבה שניה, כמו שמציע אמנון לוי, מה אנו מרוויחים מלהכריח ציבור שלם לעשות דבר מה שאינו מתאים לו, התשובה היא כלום. אנחנו בעצם מפסידים הרבה. גם תקציבים, וגם אנשים שיכולים היו להשתלב בחברה, בדרכם שלהם, אם רק הייתה להם האפשרות לבחור. אם רק הייתה להם האפשרות לאהוב, ממקום אישי ועמוק, את מה שהם עושים. זה אגב פתרון שכדאי ליישם גם בכל שאר אורחות חיינו.

לאחר ההקרנה, עלו לבמה אמנון לוי, יוסי ורשבסקי וחבר הכנסת אריה דרעי. לאחר שהתבדחו קלות, שאל אמנון לוי את אריה דרעי, אם תומך הוא בביטול חובת הגיוס לחרדים. דרעי מחה בתוקף נגד ביטול חובת הגיוס, הסביר כמה שהחרדים נחוצים לחברה הישראלית וביקש להפסיק להחשיב אותם כחוצנים או כמטומטמים. אמנון לוי נעתר לבקשתו והציע לקבל את הציבור החרדי בדיוק כפי שהוא, בלי לכפות עליו דבר. להיפך, שהמוטיבציה ללימודים בישיבה תהיה מתוך חדוות הלמידה או יראת השם, ולא תחשב כהשתמטות. אם נער חרדי ירצה להתגייס, יוכל להתגייס, ובכלל, לא תהיה שום כפיה מצד המדינה לגיוסו של נער חרדי. אריה דרעי המשיך להתנגד ואמר דברים סותרים שאינני מצליח לנסח לכדי משפטים, אולי אחד, שעובדה שלא פגע טיל בבני ברק בזמן מלחמת המפרץ, כמעין הוכחה לחיוניות של תלמיד הישיבה השומרים על ההשגחה העליונה של עם ישראל. אני מצליח לדמיין את כל התנגדותו של דרעי לפרשה כפחד משינוי, פחד מציבור שלם שיבקש לפתע מענה ויפתח צרכים חדשים. שמעתי גם את הצורך שלו בהכרה בחיוניותו של הציבור החרדי ואולי גם את צורך ביציבות. מהצד השני, גם בציבור החילוני לא מוכנים לוותר על רעיון השוויון בנטל וטרם הפנימו את הרעיון שמי שפועל תחת כפייה, לעולם ימרוד או יפעל בכניעה. בדיוק כפי שבמלחמות אין מנצחים. לעיתים אני מתפלא שגם על המשפט הזה עוד מתווכחים.

יצאתי מהיום הזה נשכר, נרגש ומלא תקווה. ההחלטה של ערוץ עשר לטפל בנושאים חברתיים עכשוויים, לטפל בנושאים שנוגעים בכולנו, להבין שכל אחד הוא אדם ולכולנו צרכים שונים ומשונים. לתת במה ליוצרים ולשתף בפרי עמלם, להיחשף ולהראות לנו שאינם "מתקתקים" נושאים שמביאים רייטינג, אלא עובדים בתשוקה אדירה ובפחד גדול שמא ייכשלו. אני מרגיש שותף לקריאתה של גרנט לצאת למלחמת חורמה בייאוש, רק מנסח לעצמי משפט פחות צבאי. קורא לכולם וכולן, לחשוב את זולתם וזולתן כבעלי פוטנציאל חיובי ולהכיר בצרכיהם בין אם דומים או שונים משלנו, העלולים להיחנק תחת כפייה, להיאטם אם לא יתאפשר להם ולפעול נגדנו אם לא יטופלו. אולי אז, תגיע הישועה.