בשבועות האחרונים ניהלתי שיח ער ונוקב עם שניים מגדולי השופטים שקמו למדינת ישראל, משה לנדוי ומאיר שמגר. השיח לא התנהל במישרין – לנדוי הלך לבית עולמו ב-2011, ואילו שמגר, שיבדל לחיים ארוכים, אינו מחוג מכריי – כי אם באמצעות הביוגרפיות שלהם: על הראשון, שהיה נשיא בית המשפט העליון החמישי, קראתי בספר "משה לנדוי, שופט", הביוגרפיה שכתבה עליו מיכל שקד; ואת שמגר, הנשיא השביעי של בית המשפט העליון, הכרתי מתוך "תם ולא נשלם", האוטוביוגרפיה שכתב שמגר בעצמו.

השיח בין לנדוי לשמגר – שמא נכון יותר לומר המחלוקת, או היריבוּת? – לא החל עכשיו; ראשיתו עוד בימים ששמגר כיהן כיועץ המשפטי לממשלה ולנדוי כשופט בבית המשפט העליון, והמשכו כאשר השניים כיהנו בבית המשפט יחדיו. והשיח הזה ממשיך כאמור גם כעת, כאשר שני הספרים אודותיהם מתכתבים בחלקים נרחבים. ואל השיח הזה בין שני הרים גדולים אלו, מבקש אני כעת להכניס את ראשי.

*

שני הספרים מחדדים את ההבדלים שבין שתי הסוגות, אוטוביוגרפיה וביוגרפיה, ומדוע, לדעתי, מותרת השנייה על הראשונה. הספרים מתחלקים סכמתית לשני חלקים: הראשון עוסק בראשית חייהם הפרטיים של לנדוי ושמגר. בשלב הזה, ספרו של שמגר מתעלה על זה של לנדוי, משתי בחינות: ראשית, כיוון שמדובר באוטוביוגרפיה, היא עשירה יותר בפרטים אישיים ואנקדוטות ששמגר מספר בגוף ראשון. לכך נוספת העובדה שחייו של שמגר הצעיר היו הרפתקניים במיוחד, שכן שמגר לחם בשורות האצ"ל ובשל פעילותו זו אף היה כלוא באפריקה למשך 4 שנים, עד לאחר קום המדינה.

לנדוי אמנם כתב לעצמו זיכרונות, ושקד אף ראיינה אותו, אולם ברי שדברים שנכתבים בכלי שני "צלולים" פחות; מה גם שמסלול חייו של לנדוי הוא מסלול קלאסי של יהודי באירופה במאה העשרים: הוא נולד בגרמניה, למד משפטים בלונדון, החל לעבוד כעורך דין בארץ ישראל, ומשם דרך כוכבו עד שנהיה לנשיא בית המשפט העליון. אין בחייו לא מסיכוני חסמב"ה ולא מעלילות שמגר. את הרפתקאותיו הצבאיות המשיך שמגר, במובן מסוים, בקריירה צבאית: מכיוון שלמד משפטים בהתכתבות בעודו בשבי, לאחר קום המדינה עבר לפרקליטות הצבאית עד לעמדת הפרקליט הצבאי הראשי, ומשם למשרד היועץ המשפטי לממשלה ושופט בבית המשפט העליון.

היתרון של ז'אנר הביוגרפיה בא לידי ביטוי בחלק השני והארי של הספרים המתייחס לקורות-חייהם המשפטיים של לנדוי ושמגר. בעוד התיאור של שמגר נותר תמציתי ויבש, תוך שהוא מנפק מדי פעם תובנות מעניינות ומעניינות פחות, הכתיבה של שקד שופעת והניתוחים שלה את פסקי הדין של לנדוי ואת המשפט בכלל – מרתקים. גם פרשיות שמוכרות לי ולציבור הישראלי לעייפה – מקבלות אצל שקד פנים חדשות ונצבעות בפרשנויות מאירות עיניים, הן למשפטן והן להדיוטות.

כזה הוא למשל התיאור של משפט אייכמן, שלנדוי ישב בו כאב בית הדין. כולנו מכירים את התמונות של אייכמן בתא הזכוכית, התיאורים של חיים גורי וחנה ארנדט או המופע התיאטרלי של היועץ המשפטי לממשלה, גדעון האוזנר. אולם לנדוי הוא זה שפיקד על כל המבצע. הוא שלט, כמעט אפשר לומר "ביים", את אחד המשפטים החשובים ביותר של מדינת ישראל. הוא ליהטט בין העובדה שהיה מדובר במשפט פלילי לכל דבר ועניין; החשיבות הרבה של המשפט במדינת ישראל הצעירה; וכן החשש שמשפט כזה יהפוך למשפט ראווה, לפסדו-משפט.

ובתוך כל האיזון הזה, הוא ידע לתת את הבמה הראויה לעדים. כפי ששקד מתארת בהרחבה, משפט אייכמן משקף באופן מובהק ביותר את מה שאחר-כך יוכר במחקר המשפטי כצורך בנתינת "קול" לקורבנות עבירה, לתת להם להשמיע את דברם ללא תיווך של גורמים חיצוניים. גם אם הערך המשפטי של העדות – כפי שלנדוי מציין בעצמו בפסק הדין במשפט אייכמן – הוא יחסית מועט, יש לכך ערך תרפויטי. וכפי ששקד כותבת בחכמה, במשפט אייכמן לנדוי גם דאג שיהיה לכך ערך חינוכי: פרישת סיפור "השואה", וצמצום החלק של "הגבורה".

*

אם משפט אייכמן היה ציון דרך משמעותי ביותר בקריירת השפיטה של משה לנדוי, את משפטו של פושע נאצי אחר, איוון דמאניוק, שמגר מתאר כ"משפט הקשה ביותר שחוויתי בימי חיי". באותה פרשה בית המשפט העליון החליט לזכות מחמת הספק את דמאניוק מהאישום לפיו הוא "איוון האיום" מטרבלינקה, למרות שככל הנראה היה שומר במחנה סוביבור – אולם עובדה זו לא נטענה בכתב האישום ודמאניוק לא היה יכול להתגונן מפניה, ולכן זוּכה. את פסק הדין בעניין דמאניוק חתם שמגר במילים שגם נתנו לספר את שמו – "תם – ולא נשלם. השלמות איננה נחלתו של שופט בשר ודם".

מצער שאת התובנה על קוצר ידו של השופט והמשפט שמגר לא הפנים לתוך מה שהוא אחד ממפעלי חייו, מה ששקד מתארת כמהפכת הסבירוּת, אך אפשר לכנות בשפה פשוטה יותר כ"מהפכת השפיטוּת", קרי הרחבת סמכויותיו של בית המשפט העליון והסטת מרכז הכובד שלו מהכרעה בסכסוכים בין שני צדדים אל עבר פיקוח הדוק יותר על רשויות השלטון. המשכה של מהפכת השפיטות הוא המהפכה החוקתית, שבשיאה קבע שמגר, באחד מפסקי הדין האחרונים שלו, כי לבית המשפט סמכות לבטל חוק בשל התנגשות עם חוק יסוד.

המשמעות העיקרית של "הכל שפיט" היא האשליה שהכול פתיר, שלבית המשפט יש את הכלים לפתור את כל החוליים של החברה הישראלית. שמגר אמנם "מתלונן" לא אחת בספרו כי הציבור נעזר בבית המשפט יותר מדי, אולם במקום להראות לעותרים אלו את הדלת החוצה או להפנותם לכנסת או לממשלה, שמגר מחליט לדון בעתירות אלו לגופן. "לא פעם מוצא עצמו בית המשפט נדרש לתת פתרון לבעיה, שגורם אחר – כשיר יותר, מבין יותר – היה אמור לעסוק בה", כותב שמגר. "גם אל שולחני הגיעו סוגיות המשלבות גוון פוליטי, אידיאולוגי וחברתי, שהייתי צריך לתת להם פתרון. מרגע זה לא יכולתי לברוח מהן."

זה נכון שבית המשפט בהגדרתו הוא פאסיבי, הוא פועל רק כאשר פונים אליו. אולם שמגר לא מתאר פאסיביות, הוא מתאר את השופטים כמריונטות שמופעלות על ידי עותרים. נכון גם שרוב העתירות הללו נדחות, אולם זה הצד השני והגרוע של המטבע: כפי ששקד כותבת בביוגרפיה של לנדוי בהתייחסה למהפכה של שמגר, "פחות ברור אם הדבר תרם להגנה על זכויות של בני-אדם אמיתיים. כמאז ומתמיד, רק אחוזים בודדים מהעתירות שהוגשו התקבלו… נראה היה כי צדק לנדוי כשחשש כי פסק הדין דפי זהב [שביסס את מהפכת הסבירות – א' נ'] ייטע בלב הציבור תקוות שווא לכך שכל עוול אמיתי או מדומה יבוא על תיקונו בבג"צ באמצעות עילת חוסר הסבירות".

נטיעת תקוות-שווא בלב הציבור, כמו גם ירידה תלולה באמון הציבור בבית המשפט העליון – כפי שמראים מחקרים וסקרים בעקביות מאז סוף המאה ה-20 – באים לידי ביטוי בסוגיה הפוליטית ביותר שבית המשפט העליון עסק בה, והיא כמובן מעמד השטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים. זו כנראה הייתה הפעם הראשונה המשמעותית ששמגר ולנדוי נפגשו, כאשר לנדוי ישב בהרכב של חלק מהמשפטים שהוגשו ועסקו בשטחים אלו – דבר המראה שגם הוא לא חסין מאשליית הכוח של בית המשפט – ואילו מאיר שמגר, אז היועץ המשפטי לממשלה, טען שלבית המשפט העליון יש סמכות לדון בעתירות. העמדה הרשמית של הממשלה הייתה שאין נקיטת עמדה בשאלת מעמדם של השטחים הכבושים, אך מדינת ישראל מקבלת על עצמה מרצון את גישת המשפט הבינלאומי. התוצאה המעשית היא, בעיקר, שבג"ץ מתערב אך ורק בעתירות של פלסטינים שנוגעות לבעלות על קרקע פרטית.

כפי שיודע כל מתמחה זוטר, ומתמחה בבית המשפט העליון או מחלקת בג"צים בעיקר – הדבר הראשון שמבקשים לבדוק כאשר מוגשת עתירה לבג"ץ הוא מהן עילות הסף בגינן ניתן לדחות את העתירה, כאשר אחת מהן היא עילת "חוסר סמכות". טענה כזו לא טען שמגר, ככל הנראה בגיבוי הממשלה, כששקד מציינת את התקווה לסיום הכיבוש במהרה או אשליית הכיבוש הנאור כסיבות אפשריות לכך. התוצאה היא שאולי הפלסטינים מנצחים פה ושם "בנקודות", אך כולנו מפסידים: הימין מטיח בבית המשפט שהוא מתעבר על ריב לא לו ורוצה לעלות עליו עם די-ניין; משמאל מאשימים את בית המשפט שהוא לא עושה מספיק והוא נותן גושפנקא חוקתית לכיבוש; ובין הפטיש לסדן נמצאים אנחנו, תושבי השטחים ואזרחי מדינת ישראל.

שקד מעלה את השאלה "מה היה קורה אילו" בית המשפט היה קובע שהוא חסר סמכות לדון בעתירות שנוגעות לשטחים שאז עוד נחשבו רק "מוחזקים". אני מרשה לעצמי לנחש: שלא תחת המטריה של בג"ץ, הכיבוש היה מסתיים בהרבה פחות מחמישים ושנה והרבה פחות דם היה נשפך. "יש שופטים בירושלים", הביטוי האלמותי שטבע מנחם בגין, נאמר אמנם לאחר אחת העתירות של פלסטינים שלא התקבלו, אלא שאותן עתירות ביססו את התבוססות מדינת ישראל בשטחים, בשל העובדה שיש שופטים בירושלים, שעינם פקוחה כביכול על המתרחש.

סוגיה זו מזכירה את הבדיחה העצובה על הצפרדע הנמצאת בתוך סיר מים חמים, כאשר מדי פעם בפעם מישהו מגביר את הלהבות עד שהמים רותחים והצפרדע מתבשלת למוות. והצפרדע אינה קופצת החוצה, כי בסך הכל נעים וחמים לה. אילו בג"ץ היה מרתיח את הסיר מיד וקובע שהנושא אינו שפיט, מדינת ישראל הייתה מבינה מהר מאוד שאם היא לא יוצאת מהמים סופה אבדון. אבל בג"ץ דואג שלפלסטינים ולישראלים יהיה חמים ונעים, ומבלי שנשים לב, המים רותחים ומבעבעים.

*

שקד פותחת את ספרה בציון העובדה כי למעט הביוגרפיה שכתבה פנינה להב על הנשיא שמעון אגרנט, אין בישראל ביוגרפיות של שופטי בית המשפט העליון, ו"ראויות להיקרא בשם זה" (להבנתי שקד מבקשת להשמיט את הספר שכתבה נעמי לויצקי על אהרן ברק, "כבודו"). גם אם נניח בצד אוטוביוגרפיות, כמו אלו של חיים כהן או יצחק אולשן, הנתון הזה אומר דרשני: במדינת "מלוא כל הארץ משפט", ששופטי בית המשפט העליון נחשבים לגיבורי תרבות, ניתן היה לצפות לגלריה רחבה יותר של ביוגרפיות. מדוע זה לא קורה?

במובן מסוים, התשובה לכך מצויה בשני הספרים הללו. כאמור, בשניהם מהלך הדברים הוא זהה: הם נפתחים בראשית חייהם הפרטיים של לנדוי ושמגר עד לתחילת הקריירה המשפטית, עוברים לתיאור התקדמותם בסולם המקצועי, ושם הם פחות או יותר מסתיימים. כך שהתמונה המצטיירת היא כזו: שופט אמנם לא נולד שופט, אולם מרגע שעטה על עצמו את גלימת השופט – תמו חייו האישיים, וכך עד סוף ימיו; מעתה ואילך רק עשייה ציבורית. אין כמעט עדות לתפישות חזקות של צדק עוד בחייהם המוקדמים (כמו הסיפורים על משה רבנו בספר שמות פרק ב), ואין ביטוי לחלחול של תפקידם הציבורי אל חייהם האישיים, או להפך.

אצל שמגר הדברים זועקים. למשל, שמגר כאמור לחם באצ"ל, וידע על בשרו מהו מעצר מנהלי. במסמך שכתב בשנות השבי בקניה הוא יצא נגד דיכוי של פעילי תנועת שחרור או תנועה מהפכנית, כפי שהוא ראה את האצ"ל, וטוען שדיכוי זה נעשה מטעמי תעמולה בלבד. האם הדבר השפיע על תפישתו את המעצרים המנהליים של הפלסטינים או את תנועת השחרור הפלסטינית בכלל? אין על כך תשובה בספר.

החציצה המוחלטת בין החיים הציבוריים לחיים הפרטיים, הן אצל לנדוי והן אצל שמגר, נועדה ליצור תדמית של שופט חסר-פניות, המסור כולו לעבודת ציבור וכל מעייניו נועדו לעשיית משפט וצדק. מעת שמונה לשופט, השופט הוא שליח ציבור, ותו לא. כמדומני שזו הסיבה שאין בישראל ביוגרפיות או אוטוביוגרפיות של שופטים – לשופטים אין חיים פרטיים; ואת מה שיש להם לומר, הם אומרים דרך פסקי הדין.

אני לא בטוח שאם היינו נחשפים לרבדים אישיותיים ולחייהם הפרטיים של השופטים בבגרותם – הדבר היה גורע מן התדמית המקצועית של השופט. וגם אם כן, אינני בטוח שהתועלת בחשיפת פניהם האנושיות של השופטים איננה שווה את זה. מכיוון שמעטות הביוגרפיות והאוטוביוגרפיות על שופטים, כפי ששקד כותבת, נקווה שהביוגרפיה הבאה שתכתב על שופט תשפוך מעט אור על הממשק שבין קריירת השפיטה לחייו הפרטיים.

משה לנדוי, שופט • מיכל שקד • הוצאת ספרי עליית הגג, ידיעות ספרים, ספרי חמד • 2012 • 608 עמ'; תם ולא נשלם – פרקי חיים • מאיר שמגר • כרמית גיא עורכת  • הוצאת ידיעות ספרים, ספרי חמד • 2015 • 303 עמ'