חוק ראשון בהבנת עצמנו וחיינו, הוא ההכרה בכך, שעולמנו החיצוני הוא הקרנה ישירה של עולמנו הפנימי. אין לנו יכולת לראות את העולם הסובב אותנו, ולהסביר לעצמנו את מהלכיו, אלא דרך מערכת העצבים שלנו. אך יותר מכך, אין לנו יכולת לחיות את חיינו ולנהלם, אלא רק באופן בו אנו מבינים בתוכנו מערכות יחסים.

המציאות היא תמיד הקרנה של הפנימיות, לכן, כשאנו רוצים לשנות עניין מסוים בחיינו, עלינו, ראשית לכל, להבין את הדפוס עליו מבוסס עניין זה. אך, לצערנו הרב, קשה לנו מאד להרגיש את הדפוסים הפנימיים ישירות בתוכנו. קל לנו יותר להבין את הדפוסים הפנימיים, דרך האופן בו אנו פועלים בעולם, כיצד אנו מפרשים את מהלכי העולם שמחוץ לנו, וכיצד אנו מגיבים למהלכים אלו.

כשאנו מבינים את החוקיות הפנימית, עליה אנו פועלים, על ידי צפייה בהתנהגותנו במציאות, אין לנו, עדיין, יכולת לשנות דבר. כי הצפייה במציאות רק נותנת את הנתונים על הדפוסים הראשוניים הפנימיים, אך היא אינה מכניסה אותנו אל המקום הנעלם, בו נמצאים הדפוסים עצמם. הדפוסים שיוצרים את המציאות כמות שהיא, חבויים אצלנו עמוק מאד בלא מודע. כדי לפרקם עלינו לדעת היכן הם ממוקמים. כשידוע לנו היכן ממוקם הדפוס אנו נקראים להשקיע אנרגיה מרוכזת, מכוונת ומדויקת בפירוק הדפוס בכוח הדימוי, הרגש והמחשבה.

במאמר זה אנסה לפתוח צוהר למקום בו מתנהלים דפוסים ראשוניים של מערכות היחסים שלנו. לפני כן, חובה עלי לומר, שכאשר אנו מחפשים דפוסים בלא מודע שלנו, עלינו להבין שחלקם הגדול מוטבעים לאו דווקא בראש. רובם נמצאים בגוף עצמו.

מערכת העיכול – מחסן של דפוסים ראשוניים

מערכת העיכול שלנו היא מקום בו נחבאים דפוסים משמעותיים ביותר שלנו. מערכת זו מחזיקה דפוסים רבים שמנהלים את חיי הרגש והיומיום שלנו.

כשאנו נולדים, אנו רגישים מאד לקליטה מהירה ומדויקת של "מצב העניינים". מי בעדנו ומי נגדנו. מי ידאג לצמיחת גופנו הפיזי, ומי יחבל בה. התינוק יעשה הכול כדי לגרום לכך שמזונו יובטח. בתודעת התינוק שנולד זה עתה, הבטחת המזון, היא יעד עליון. מערכת העיכול שלו מעבירה לכל גופו מסר חד משמעי: אני הראשונה במעלה. התינוק חייב להרגיש בטחון בכך שהוא יוזן, גם אם הוא ישלם בכל איבר, רגש או תכונה בסיסית שלו. מערכות גופו בנויות כך, שהגוף מבין, שהוא נושם עצמאית, אך הוא אוכל בזכות אחרים, ולכן, מערכת העיכול דואגת למקם את התינוק חברתית, במקום הכי בטוח שניתן, על חשבון כל דבר אחר.

התינוק הנולד מרגיש שהוא חייב למצוא דרכים לשלוט בגורלו. כל ילד, בדרכו האישית, מוצא את הדרך הרגשית לחיות את המציאות שלו. הדרך בה הוא פותר את המצב, הבלתי אפשרי לפעמים, נספגת אל אברי גופו, ובראשם, אל עצבי מערכת העיכול. יוצא מכך שמערכת העיכול שלנו, לאורך כל ימי חיינו, מכילה את התמונה הישירה של האופן בו ראינו את העולם, מנקודת מבטנו כתינוקות המחויבים להישרדותם.

לא בכדי כל בני האדם היום חולים במחלות אכילה למיניהן. מחלות האכילה, מקורן אינו במזון המודרני הקלוקל, כפי שנהוג לחשוב. מחלות האכילה הן מחלות נפשיות. מחלות האכילה הן הפתרונות הנפשיים שניסינו כולנו למצוא, כשנולדנו לעולם שלא יודע לאהוב. ואומר זאת באופן הכי ישיר – כולנו נולדים להורים מלאי רצון טוב, אך חסרי יכולת לאהוב אהבה שלמה. כולנו קבלנו מזון, מהורים שלא יכלו להעניק למערכת העיכול שלנו שום תחושה של בטחון רגשי. כך גם היינו אנו, כהורים לילדינו – למרות שהאמנו שאנחנו הכי אוהבים בעולם…

רבים מאתנו מצאו דרך, כתינוקות, להתעלם מן המציאות, כי היא הייתה קשה מכדי להכילה. רבים לא הסכימו לחוות את האיום, למרות שעצביהם הרגישו שהוא קיים. הם פיתחו אמצעי הגנה נפשיים, שיצרו מסכים על רגשות החרדה הגבוהה. הם גרמו לנתקים פנימיים אדירים. הם עשו הכול כדי לחיות את המציאות, הבלתי נסבלת, כאילו היא נכונה וטובה. בבגרותם, אנשים אלו משלמים על הבחירה שעשו כתינוקות, במחלות גופניות קשות. לעומתם, רבים מאתנו, לא נתקו עצמם מן המציאות בהיותם תינוקות. הם ראו אותה כפי שהיא, וחוו אותה כקשה, ולפעמים בלתי נסבלת. הם חוו סבל תמידי. אלו פיתחו נירוזות שונות. הפכו לחרדתיים דרך קבע. הפכו לאנשי מדון. הפכו לאומללים. נסגרו בעולמם. בבגרותם הם מתפקדים עם הרבה קושי, או שאינם מתפקדים כלל.

המקור למחלות הגופניות, ולמחלות הנפשיות, נמצא בדפוסים המוטבעים בעצבי מערכת העיכול החרדה שלנו, אשר רצתה לנתב את חיינו ולשלוט בגורלנו, בעולם לא אוהב ולא בטוח.

אחים ואחיות

ההורים אחראים על ההזנה שלנו, אך במשפחה קיימים גם אחים ואחיות. האחים הבוגרים הם בני התחרות של התינוק החרד להזנתו. ילד שנולד למשפחה בה כבר ישנם ילדים, יפתח במערכת העצבים של אברי העיכול, עולם שלם של קנאות, השוואות, מלחמה מתמדת בשווים לו, ניסיון לרצות אותם, וניסיונות מתמידים לגלות את הדרך למצוא את מקומו ביניהם. הוא יתקשה לאורך כל ימי חייו להתמודד עם אנשים בני מדרגתו. לעומתו, ילד שנולד ראשון, אינו מרגיש בתחילת חייו מאוים על ידי אחים. לכן מערכת העיכול שלו תגיב יותר לבעלי סמכות, או לאנשים נמוכי דרגה ממנו.

כשאח מופיע בחייו של הבכור, הוא מרגיש לפתע מותקף על ידי התינוק, שמגיע למשפחה וגוזל את תשומת לב ההורים. הוא עלול לפתח את הקנאות, השנאות והחרדות במערכות גוף אחרות, כי מערכת העיכול שלו כבר מכילה דפוסים ראשוניים. לדוגמה, ילדה, מרגישה פחות אהובה כשהופיעה למשפחה אחות קטנה, כי פתאום היא מקבלת פחות תשומת לב מאביה. אז, תפגענה בה מערכות העצבים הנשיות, כמו השדיים והרחם דווקא. ילד שמרגיש שאחיו הצעיר מקבל יותר אהבה מאמו, מאשר הוא עצמו מקבל, יכול לפתח את תחושות החרדה, העלבון והאומללות דווקא במערכת הנשימה. וכו'.

הרגלי האכילה, התפקוד החברתי והעיכול

האופן בו מיפינו את מקומנו הראשוני במשפחה, רשום במערכת העיכול שלנו. ומתוך מקומנו, הלא בטוח במשפחה, אנו אוכלים ומתפקדים בעולם. אנו אוכלים לא מתוך אהבה עצמית, אלא מתוך הפחד שנמות ברעב, כי אנו מאמינים – שאיננו רצויים, שאחרים אהובים יותר, שאיננו טובים מספיק, שאיננו זכאים לטוב, שבעוד רגע ישכחו אותנו, שיזרקו אותנו, שיענישו אותנו… כל האמונות הללו הופכות להיות תורת החיים היומיומית שלנו, אם זה בדפוסי האכילה, ואם זה במערכות היחסים שלנו עם העולם האנושי כולו.

אך, ההגדרה של המקום שלנו במשפחה מכתיבה לא רק את מה שאנו מכניסים לפה, ואת האופן בו אנו אוכלים, אלא גם איך מערכת העיכול סופגת את המזון, ואיך היא מגיבה אליו כשהוא נע בתוכה. היא יכולה להילחם בו. היא יכולה לסרב לקבלו. היא יכולה לגרום לו להירקב, לא לנוע, להיפלט לא מעוכל ועוד. גם אם למדנו לאכול על פי תורה חיצונית מדויקת, מזון נכון, בהרכבים נכונים, בזמנים נכונים, וכדומה, עדיין המערכת היא שמכתיבה כיצד לטפל במזון החודר אליה וכיצד להגיב אליו. אכילה נכונה אינה הפתרון למחלות שלנו. הפתרון למחלות שלנו מצוי הבראת מערכת העיכול על ידי שחרורה מן הסימביוזה הרגשית המנוונת אותה.

מטרת מאמר זה לפתוח לקוראים את ההבנה כי המשפחה שלנו כולה "יושבת" אצלנו בתוך מערכת העיכול, ומנוונת את פעולתה. הרגלי האכילה שלנו נובעים מכך שאנו חווים את עצמנו כחלק מתוך משפחה, החיה יחד עמנו בתוך גופנו. תחת אותה אנרגיה סימביוטית גם מתעכל המזון שלנו. מאמרי בא כדי להפנות את תשומת הלב לכך שיש לשחרר את המערכת מן הדפוסים הלכודים בה, ולגרום לה לפעול כמערכת עיכול ולא כשדה קרב. הקרביים שלנו יכולים להיות עולם של אהבה עצמית, ולא של הקרבה עצמית, אם נפנה אליהם תשומת לב, באמצעות הדמיות מקשיבות ומלאות רגשי אהבה.

הקוראים מוזמנים לעשות עוד ועוד טיולי הדמיה בתוך מערכת העיכול – מן הפה, השיניים החניכיים, הלשון, בית הבליעה, הוושט הקיבה וכ' ולדמות ניקוי עמוק. ניקוי פיזי ורגשי. יש לתת ללא-מודע שלנו לדבר מתוך מערכת העיכול. לאפשר שיעלו רגשות וזיכרונות. להסכים לדעת מה אנו חווים בהקשר עם בני משפחתנו, לא כפי שהם היום, כשאנו בוגרים מבינים, "סלחנים" ומתורבתים חברתית, אלא כפי שחווינו אותם בהיותנו בני ימים אחדים, חסרי אונים ונזקקים.

אירי ישראלי-רושין

למאמרים קודמים