★★★★★

אין אור בקצה המנהרה. זו המסקנה של הסאטירה הנשכנית "במנהרה" של תיאטרון גשר. אין אור, אבל יש יש הומור, קולות נפץ ומוזיקה טובה. "במנהרה" היא סאטירה מצחיקה, עוצמתית וגם טראגית.

הגעתי להצגה בלי הרבה ציפיות. שכחנו מתי הועלתה לאחרונה סאטירה פוליטית בתיאטרון הישראלי. תיאטרון גשר, שרשם בשנים האחרונות הצלחות מרשימות לצד כישלונות מפוארים, מרים את הכפפה.

הסיפור הוא על מפגש טעון, תרתי משמע, בין חיילים ישראלים ללוחמי חמאס, או מחבלי חמאס, בתוך מנהרת טרור על גבול ישראל עזה. רגע לפני שכולם מחסלים את כולם, הקרב נעצר. שני הצדדים מבינים שהם תקועים עם גורל משותף ותלויים אלה באלה. עד שישחררו אותם מהמנהרה. אם בכלל. מאויבים מרים הם הופכים לידידים. הסוף לוט בערפל ונמהל עם אבק המנהרה.

מעל המנהרה החיים נמשכים בסבבה: פוליטיקאים בכירים משמיעים נאומים נבובים ותוכניות טלוויזיה שטחיות שמטמטמות את המוח. הפוליטיקאים הצינים משתמשים בחיילים במנהרה כדי לקושש מנדטים, ותוכניות הטלוויזיה משתמשות בחיילים כדי להשיג עוד רייטינג. מדובר באייטם. בסיפור טוב. בשלב מסוים אחד החיילים הישראלים מטיח כלפי הפוליטיקאים: "כשאנחנו סופרים גופות, אתם סופרים מנדטים".

היחסים במנהרה נעים בין פחד לצחוק. בין אימה להשלמה. בין ייאוש לתקווה. הטקסט של רועי חן, המבוסס על הסרט "שטח הפקר" של דניס טנוביץ', אינו אחיד ברמתו ולעיתים נופל למלכודת הבנאליה או לקיטש ולרגשנות. אפשר בקלות לקצר את ההצגה ברבע שעה.

לקראת סיום הסיפור מקבל תפנית. הסוף אינו אופטימי. אין אור בקצה המנהרה. הקהל יכול, באמצעות הצבעה לפני ההצגה, לבקש סוף אופטימי. לבקש אור בקצה המנהרה. בתנאי שיהיה לכך רוב. זה לא אמור לשנות את האמירה שנמצאת בבסיסה של הסאטירה.

הבמאי עירד רובינשטיין רקח יצירה חזקה, רגישה ומטלטלת. כל השחקנים עושים עבודה מעולה ומתפקדים כלהקה מגובשת: מיקי ליאון, עידו מוסרי, פיראס נאסאר, אלכסנדר סנדרוביץ', יובל ינאי, קארין סרויה, אורי יניב, פאולו מוארה, נעה הרציון.

לכו לראות את "במנהרה" של גשר. הצגת חובה לכל מי שחי כאן ועדיין חולם לראות את האור בקצה המנהרה. הצגת חובה למי שעדיין מאמין בתיאטרון טוב.