את הספר "פֶּקַח" של יהודה ויזן ניתן לקרוא בשני מישורים. במישור הראשון מדובר ברומן שעוסק בבחור בשם "פֶּקַח", שם-עט של גבר צעיר המבקש להיכנס אל "ארון הספרים של הספרות העברית". "הזמן הסיפורי" משתרע מהרגע שפֶּקַח שולח את כתב היד שלו להוצאת ספרים ועד ליום בו הוא מקבל מהמו"ל מכתב תשובה. בתווך, אנו מתוודעים לניסיון בוסרי של פקח להתחיל עם קופאית ממוצא אתיופי, מערכת היחסים שלו עם אביו ואמו וכן לחיי הספרות "השוקקים" בבטלון-עילית.

במישור השני "פֶּקַח" הוא מותחן פסיכולוגי שלו שני גיבורים, המחבר והקורא. במהלך המותחן, המחבר והקורא משתתפים במין "משחק מוחות", במסגרתו המחבר מבקש לשכנע את הקורא כי מדובר ברומן חשוב – באמצעות הפרסונה שלו כמשורר ועורך של כתב העת "דחק", שנתמכה בראיון מחמיא ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"; דרך הציטטות שויזן יורה לכל עבר כמו רובה על מצב אוטומט, והמציבים אותו כאדם משכיל.

ולעומת זאת הקורא, בסך-הכל בעצמו אדם משכיל וכו', שגם קרא את ברנר, גנסין ושות', לא מבין ממתי טיוטה או סקיצה שכרוכות יפה נחשבות לרומן? ועל מה המהומה על לא מאומה? ומכיוון שעל כפות המאזניים ניצבים הספר מול חוש השיפוט העצמי של הקורא, מדובר למעשה ב"משחק סכום אפס", שבו הקורא חייב – לטובת שפיותיו – לבחור באפשרות האחרונה.

פֶּקַח הוא ספר בעל אופי מימיקי, חקייני. הוא שופע בפרפרזאות, רפרנסים וציטוטים מן התנ"ך, הספרות העברית החדשה וגם הספרות והתרבות הכללית. אולם בעוד ויזן מתאר את כל אלו כ"מגוון מסחרר של מחוות", אני מוצא בהם סוג של "name-dropping", שהמחבר משתמש בו על מנת לבצר את מעמדו העליון על הקורא, שמצביע, יותר מהכול, על חוסר הביטחון העצמי של המחבר, שנאלץ להיתלות באילנות גבוהים – ראו, אלו הם חבריי – על מנת שיעריכו אותו. וכאשר נתלים באילנות גבוהים, שכל קשר בינם לבין המחבר הינו מקרי בהחלט, הנפילה לקרקע המציאות יכולה להיות כואבת במיוחד.

ויזן מציין בכריכה האחורית את מקורות ההשראה שלו, ומזכיר את ג'יימס ג'ויס, וולטר ומנדלי מוכר ספרים. מכל השמות הללו, "פֶּקַח" הזכיר לי בעיקר את הספרות של מנדלי מוכר ספרים, שם-העט של שלום יעקב אברמוביץ': האופי הסאטירי, שם העט של פקח, התיאורים האסטניסים של הטינופת, ואפילו שם העיר "בטלון" לקוח מתוך "מסעות בנימין השלישי" של אברמוביץ'.

פרט להבדלים מהותיים של איכות, יש הבדל מהותי ביותר והוא מושא הסאטירה: אצל אברמוביץ' (ובמובן מסוים גם אצל וולטר) מושא הסאטירה העיקרי הוא הדת, או הנבערוּת שהיא מטילה על מאמיניה, ואילו אצל ויזן מושא הסאטירה היא הספרות, או "מצב הספרות". ירצה בכך או לא, בכך ויזן משייך עצמו ל"מסורת" כתיבה נוספת והיא הכתיבה הארס-פואטית, קרי כתיבה שעוסקת במעשה-הכתיבה או בספרות עצמה.

בעוד אברמוביץ' ראה בתפקיד הסופר כ"הצופה לבית ישראל", כמי שמחליף את התפקיד המסורתי של הנביא המקראי ומראה להמון הנבער את האור, ויזן, כמו שאר הספרות הארספואטית, ואולי הספרות העברית בכלל – מתנער מהתפקיד הזה (בראיון הנ"ל ב"7 לילות", ויזן יוצא במפורש נגד סופרים מסוימים אשר הם "פרשנים פוליטיים בעיני עצמם. כל אחד נהיה לך הצופה לבית ישראל"); במקום שיעניינו אותם החברה, בני האדם או "החיים" – מעניינת אותם יותר מכל הברנז'ה, או יחסי הכוחות, בסביבה הקרובה שלהם.

קטונתי מלהעביר ביקורת כללית על מצב הספרות הישראלית, כמו שויזן עושה. אולם אם ויזן מחפש מהיכן להתחיל, אולי כדאי שיתחיל מכאן.

פֶּקַח • יהודה ויזן • אחוזת בית הוצאה לאור • 2016 • 261 עמ'