לנובלה "והכלה סגרה את הדלת" של רונית מטלון, יש את כל הנתונים על מנת להיות סיפור טוב: שם מסקרן, שהסגירוּת שצפונה בו פותחת שלל אפשרויות למחשבה; מרחב לימינאלי, שמתמקד בחתונה, אחד האירועים המשמעותיים ביותר בחברה ובחברה הישראלית בפרט, ועוד בשעות הגבוליות שקודמות לחתונה, ביום שמכנס אליו את פסגת כל המתחים של התקופה שמטרימה את החתונה; וכמובן ספר חדש של מטלון, שכל ספר חדש שלה גורם לי אישית להתרגשות.

והסיפור אכן מתחיל טוב. מצד אחד של מפתן הדלת – כמובן, סמל לימינלי מובהק – מסתגרת בחדרה הכלה מרגי, כמה שעות לפני חתונתה, מסיבות שאינן ברורות. ומן העבר השני נמצאים אימא של מרגי ואילן החתן, שמנסים לשכנע את מרגי לצאת או לפחות להסביר את התנהגותה, כשבהמשך מצטרפים גם משפחתו של אילן. לא זו בלבד שיש כאן משבר רומנטי רציני בין אילן ומרגי, אלא שמשפחות החתן והכלה דואגות לטפטף לזוג את כל השיקולים הכלכליים ו"הנימוסיים" הכרוכים בביטול החתונה.

אלא שמכאן הנובלה רק מתדרדרת. במקום לנסות להתמקד בפן הרגשי של החתונה, של המשבר שעובר על הזוג, או לעסוק בהשלכות העמוקות שבביטולה, מטלון לוקחת את הסיפור לכיוון הקרקסי, כזה שהופך את כל הסיטואציה מטרגדיה לפארסה.

נכון אמנם שדווקא במעמדים כאלו ישנו צורך לתקוע את הסיכה בבלון המנופח שנקרא "חתונה" ולהוציא ממנו קצת אוויר; אולם אמיתה זו נכונה עד לגבול מסוים. על פרשת הדרכים שבתחילת הנובלה, כאשר למטלון הייתה אפשרות לבחור בין סיפור עמוק אך סרקסטי לבין סיפור משעשע וקרנבלי, הבחירה באפשרות השנייה היא לתחושתי הדרך הקצרה-ארוכה, דרך קלה שמותירה על הקוראים רושם קלוש.

ואם לא די בכך, מטלון מורחת את השעות הספורות האלו על פני 130 עמודים. אין ספק שניתן לתאר גם תקופה קצרה מכך בנפח עמודים כפול מכך – הדוגמא הראשונה שעולה לי לראש היא "חדר" של יובל שמעוני; אך הדברים נכונים רק כשמבקשים לצלול לעומק, כמו ששמעוני עושה; הם פחות רלוונטיים לסיפור קליל, כמו בסיפור "והכלה סגרה את הדלת". מתיחת הקוראים עד אין סוף בשאלה האם הכלה פתחה את הדלת או לאו משולה בעיני להתעללות. החומרים שמהם בנוי הסיפור מתאימים יותר לסיפור קצר מאשר לנובלה.

המרחב הלימינלי שבו הסיפור מתקיים הזכיר לי את סיפור הילדים המפורסם של חיה שנהב, "מיץ פטל". כזכור, בסיפור הזה האריה והג'ירפה מבקשים לגלות מי הוא מיץ פטל, ולכן הם מתחבאים בסמוך לביתו ומחכים שייצא. מיץ פטל פותח את הדלת בחשש ובזהירות: בפעם הראשונה הוא חושף את רגליו, בשנייה מציצות רק אוזניו, ובפעם השלישית הוא נגלה כולו.

כידוע גם סיפורי ילדים טומנים חופן של תובנות עמוקות. התמות של שני הסיפורים הן כמובן שונות מאוד, ובמיץ פטל אלו נוגעות לשאלות של סוציאליזציה, הכרת האחר או אפילו הפער שבין "השם" ל"מהות", פער שבא לידי ביטוי בשאלה "מיהו מיץ פטל". כל השאלות הללו מתכנסות למעשה לאותו מרחב לימינאלי שהסיפור מיץ פטל עוסק בו. חבל שהנובלה "והכלה סגרה את הדלת", שמתמקדת באותו מרחב לימינאלי, אינה מבקשת לעסוק לעומק בשאלות דומות.

והכלה סגרה את הדלת • רונית מטלון • כתר ספרים הוצאה לאור • 2016 • 130 עמ'