★★★★★

אול יו ניד איז לאו – זה השיר של הביטלס שמלווה את ההצגה L0VE L0VE LOVE. ואכן גיבורי המחזה של מייק ברטלט, זקוקים לאהבה. להרבה אהבה. והיא חסרה מאוד. האהבה, שהיתה שמחה בתחילה, פינתה את מקומה לכעס, מריבות, תסכול, בדידות וחיפוש אחר משמעות.

מדובר במסע של סנדרה וקנת, בני זוג צעירים ויפים, ילדי פרחים בני 19, אמצע שנות השישים של המאה הקודמת, שבהן הכל אפשרי – אהבה חופשית, סקס, סמים ורוקנרול. המסע מסתיים כאשר הם בני 63, גרושים עם שני ילדים. והילדים? הם מאשימים את הוריהם בכל. "אתם הפרטתם את העולם", מטיחה הבת הבכורה בהוריה. אמא שלה לא נשארת חייבת: "אנחנו נתנו לכם הכל".

זהו מסע של צעירים, שרצו לשנות את העולם, אבל בקושי מצליחים לנהל את החיים שלהם, את היחסים, הזוגיות וההורות. כולם תקועים. ההורים, הילדים ומה שביניהם. אהבה זה כואב. כולם צריכים ללמוד לחיות עם מה שיש ובעיקר עם מה שאין.

אין צורך לנתח את המחזה הקצת שטחי, שמציג בעיקר מריבות ועימותים מחיי נישואים. השטחיות באה לידי ביטוי בעיקר ביחסים בין הדמויות. למרות זאת יש בהצגה רגעים נוגעים ללב, לעיתים משעשעים, שמציבים מראה מול הצופים. הצופים מכירים את הסיפורים מהבית. המחזאי אינו מחדש. הוא מציג תמונת מצב.

כאן נכנסים לפעולה הבימוי והמשחק, שמשדרגים את המחזה. הבמאי משה קפטן מזרים אנרגיה לעלילה. את התשוקה מעניקים השחקנים. אהבתי במיוחד את המשחק של אוסנת פישמן ועידו ברטל בתפקידים הראשיים של סנדרה וקנת. הילה שלו, בתפקיד הבת הבכורה, בעיקר מעצבנת ורוב הטקסט שהיא צורחת, לא מובן. לא ברור לי למה זה קורה לשחקנית מוכשרת כשלו. שפי מרציאנו, בתפקיד הבן הצעיר, משכנע יותר.

קשה להגדיר את ההצגה – דרמה קומית, כפי שנכתב בתוכניה. L0VE L0VE LOVE היא דרמה מרירה עם רגעים שמחים והרבה חומר למחשבה על אהבה, זוגיות, איפה טעינו ומה עושים עכשיו.