אולי לא סיפרו לכם את זה, אבל מסלול האימונים הקשים ביותר לחיילים קרביים, חיילים רגילים וסתם אנשים מהשורה הוא יריד המכירות של "חבר". היריד מתקיים לפני ראש השנה ולפני פסח. פעמיים בשנה מחלק  "חבר" – מועדון הצרכנות של אנשי הצבא וגמלאיו –  מתנת חג, אך כדי להגיע אליה, נבנה בכל פעם מסלול מתחוכם ומפותל, שמטרתו לגרום לכם להיפרד מכמה שיותר שקלים.

זאת מלכודת דבש קלאסית, שמעטים יחידי הסגולה המצליחים להימנע ממנה, או לצאת ממנה כשרק מתנת החג בידם.

פעם אחת נעדרתי מהיריד, וזכר התפעלות חבריי מהמתנה שקיבלו ביריד, נצרב בי לנצח. החלטתי שלמרות עברי הצרכניסטי (כן, אני בגמילה..) אצליח להתמודד עם האתגר.

הגעתי עם רשימה מסודרת בה מפורטים המוצרים שאני רוצה, זאת לאחר עיון מדוקדק בחוברת היריד ובחוברת הקופונים, עוד סוג של מיני מלכודת אימתנית.

בכל פעם אני נדהמת מרמת העיצוב, המושקעת בתכנון רחבת היריד בגני התערוכה. הפעם האלמנטים העיצוביים היו פריטים מצריים. שימו לב לספינקסים המרשימים בכניסה ליריד.

"כמה זה עלה ומה הם עושים עם זה בסיום היריד?", מחשבות קטנוניות מילאו את ראשי. כנראה תופעת לוואי של ההכנה לאתגר.

נחלצתי בשלום מביתן 13. לא חסרה לי שום מגבת או כרית. אבל אם הייתם רואים את היוצאים מהביתן הייתם מגיעים למסקנה שדור ה-y לא ישן מספיק טוב, ומוכן להוציא הרבה כסף על 10 כריות ויותר. 1+1, לא חבל? – ניצחון לי.

המכשול הראשון ארב לי בכניסה לביתן 12 – אימפריית הבישול והאפייה. בשדרת המעצבים ניצב דוכן שמכר שטיחי פי.וי.סי מעוצבים. השטיח עם המשפט "המטבח של אבא", לכד את עיניי. כבר לפני שלוש שנים החלטתי לקנות שטיח בסגנון, אבל בכל פעם הצלחתי להימנע עם הסבר הגיוני.

המחשבה על חופשת פסח הקרבה עם שלושה ילדים בבית, וריצפה שתהיה מלוכלכת בתדירות גבוהה מהרגיל שיכנעו אותי לקנות  – ניצחון לבית.

הבחורים הנחמדים שמרו לי את השטיח, עד שאסיים את הסיבוב בביתן.

אני בוחנת את הרשימה. שתי סכיני Victorinox, שקיבלנו לפני ארבע שנים, גרמו לי לחפש שתיים נוספות. יש קופון.

בכניסה לביתן אני כבר בקושי נושמת. רעש של מוסיקה, מאות אנשים משוטטים,שואלים ונוגעים בחפצים; שפים עם מיקרופון בדוכנים השונים, מספרים מה הם מכינים, ברגע זה ממש.

זה לא עובד עלי. אני לא אוהבת לבשל, ויותר מזה לשטוף כלים. המטרה שלי היא לצמצם את זמני במטבח למינימום האפשרי. אפייה זה כבר סיפור אחר..

בצעדים נחושים חיפשתי את הדוכן של חב' לובלינסקי כדי לקנות את הסכינים, ולברוח מהביתן הזה.

המכשול השני: דוכן עם דיילות שחותכות משהו. מה גרם לי לעצור? לא יודעת. אולי הבטחה מעורפלת של הבחור עם המיקרופון לחיסכון בזמן. אני בודקת אם זה מתאים, עיניי משוטטות ומבחינות בכל מיני גאדג'טים למטבח. אני לא אוהבת לבשל, אבל מי לא אוהב גאדג'טים למטבח? בעיקר כשהם כל כך צבעוניים ויפים!

מכריחה את עצמי להסתלק.

לפתע אני מבחינה בדיילת, שמנקה ריבוע של ריצפה בעזרת מטלית מיוחדת, וסוחטת אותה בדלי ללא מגע יד. זיכרון עמום מחוברת היריד עולה בי. זה לא ברשימה, אבל אני נעצרת לבדוק.

היא מיד מדגימה לי איך זה עובד, ואחר כך מציגה אביזר נוסף ל"ניגוב" מהיר. מוט שמחובר אליו בקבוק מים. מתיזים, ומעבירים את המטלית. את המטלית ניתן לכבס.

בדמיוני אני כבר רואה איך אחר כל ארוחת צהריים, שיירי האוכל שהילדים שמטו לריצפה מתנקים במהירות. אבל אז נזכרתי שאני משתמשת במגבוני ריצפה.

–  מה היתרון על פני מגבוני הריצפה?

"זה הרבה יותר טוב. כאן זה ממש מים. את יכולה גם להכניס חומר ניקוי, וזה כמו שטיפה. יותר נקי ויותר אקולוגי". שמתם לב לנזיפה הסמויה על כך שאני משתמשת במגבוני ריצפה?

"מצטערת", הודעתי לה. "יש כאן כמה שלבים שנוספו לתהליך: מילוי מים וכיבוס במכונה. הזמן שלי יקר".

סוף סוף אני מגיעה לדוכן שרציתי ואני בוחנת את הסכינים. לידי עומדת אשה, קונה רגילה, שממליצה לי בחום: "בכל פעם שאני באה ליריד, אני קונה עוד מאלה".

"אבל יש להן ידית משונה", אני חושבת בקול.

"כן, זה מה שטוב בהן. את חותכת ירקות ללא מאמץ. תראי, כל מי שהמלצתי לו, וקנה, מרוצה מהם. בדוכן ליד מוכרים כיסוי לשולחן גיהוץ. אני לא אמליץ לך עליו כי קניתי, ולא הסתדרתי איתו".

תודו שהיא משכנעת. אבל אני לא פראיירית. אולי היא בכל זאת שתולה של החברה, ומקבלת סכינים מתנה כאחוז מהמכירה. אני מבקשת מהדייל לנסות, והוא מוביל אותי בשמחה לעמדת חיתוך הירקות, שם אני חותכת בקלילות תפוח אדמה ועגבניה. או.קיי השתכנעתי, והסכינים בכל מקרה ברשימה.

עצרתי רק בדוכן התבלינים (גם ברשימה) ונמלטתי מטייפון הצבעים והצלילים. בלי לשים לב, עברו שעתיים והרגליים החלו לאותת.

התיישבתי על ספסל ברחבת הדשא. נמנעתי מלהתקרב לדוכני המזון. הפעם לא אקנה נקניקיה ב-15 או 19שקלים (עבר קצת זמן מיריד ראש השנה, מי זוכר), כי הילדים לא איתי. עוד חיסכון נרשם לזכותי.

אני מתבוננת בילדים, המטפסים על הפירמידה הניצבת ברחבה ועל יתר האלמנטים: כדים גדולים ופסלי חתולים מצריים. כמה זה עלה? שוב מנקרת השאלה בראשי.

רשימת הקניות המתוכננת עוד ארוכה. נזכרתי שיש דוכן בו מחלקים קפה חינם. ראיתי אותו ביריד הקודם בסוף המסלול, כשכבר לא היה לי כוח אפילו לשבת.

זה הזמן להחזיר נקמה. לקח לי כחצי שעה להגיע לשם. אין קיצורי דרך. חייבים לעבור דרך ביתן 11 המפחיד (מכשירי חשמל), דוכני הקמפינג בחוץ, ואז להגיע לתור הארוך בדרך לקפה של "דולצ'ה גוסטו".

מישהו בתור מברר אם זה עולה כסף. מיד משתיקים אותו: "נראה לך שהיה תור כזה אם זה היה בתשלום?!" מישהי מנסה להסתנן לראש התור. כולם נוזפים בה. "יש כאן אישה עם תינוק, והיא עומדת בתור. את לא מתביישת?!"

אני מביטה בתור ותוהה האם זה משתלם ל"דולצ'ה גוסטו" להעסיק כל כך הרבה עובדים, ולחלק קפה חינם. כמה מכל אלה קונים מכונות קפה או קפסולות? לפתע ניגש אלי דייל, ומבטיח לי הטבה אם רק אמלא את פרטיי באתר. טוב, מה זה למסור פרטים אישיים, כשנותנים לי פה קפה חינם? לא נעים…

יוצאת עם הקפה המיוחל, ומתיישבת ליד זוג חביב. היא פרשה מצה"ל לפני הרבה שנים, וכעת פרשה ממשרתה בארגון ציבורי אחר. היא משתפת בתחושת העדר הערך, המתלווה לפרישה. אני מנסה לעודד אותה, ולומר לה שלדעתי צריך לצאת לפנסיה בגיל 30 ולחזור לעבודה בגיל 65, כשכבר יש פחות כוח לטפס על ההימלאיה.

ראיתם איזה יופי? קפה חינם וסדנת תמיכה באותו מחיר. הפסד לבית, לא?

מחוזקת בקפה חינם אני נכנסת לאתגר הקשה מכל – ביתן 11. ברשימה מופיע לי קומקום חשמלי. כבר חודשיים אנו סובלים קומקום עם מסנן קרוע, רק כדי לקנות חדש ביריד של חבר. האם זה השתלם? ימים יגידו…

מה הבעיה בביתן 11? הרעש יותר גרוע מאשר בביתן 13. גם כאן יש שפים מבשלים עם מיקרופונים, ומוכרנים שניגשים אליך בבהילות עם שוברים.

בדרך לדוכני מכשירי החשמל אורבים לי דוכני שעונים, קוסמטיקה, צעצועים וכלי עבודה. גם הפעם התגברתי על הדחף לקנות משייפת לפרויקטים עתידיים של שיפוץ רהיטים, אבל לפתע כשלתי באחד הדוכנים.

לא אספר מה קניתי. קשה לי לשתף, כי אני לא מבינה איך זה קרה. קניתי משהו חדש במקום הישן שתוקן כמה פעמים. הסיבה: המחשבה שלא יתקנו לי אותו יותר במחירי אחריות. אני בטוחה שאשתמש בפריט הזה, אבל זה לא משנה! נכשלתי במשימה להימנע מפריטים לא מתוכננים. ניצחון גדול לבית!

סוף סוף אני מגיעה לאיזור מכשירי החשמל הקטנים. חייזר עלול לחשוב שבני האדם ניזונים ממכשירי חשמל, לאור כמויות החבילות עימן יוצאים מהביתן. אני מתמקדת בקומקום. אחד מהמוכרנים מנסה לשכנע אותי לקנות קומקום ב-330 שקלים ולקבל מצנם ב-10 שקלים. אני דווקא רציתי קומקום נירוסטה ב-79 שקלים+6% הנחה.

עשיתי חישוב מהיר. יותר זול לקנות את הקומקום הזול ואת המצנם, אילו הייתי צריכה מצנם.  ניצחון לי.

שלטים תלויים לוכדים את עיני. "לקבלת ההטבה.." אני מגלה שמגיע לי עוד קפה חינם, הפעם ממכונת קפה נספרסו. מיד עולה בראשי תמונתו של ג'ורג' קלוני, וריח קפה איכותי. טוב, לא קניתי ארוחת ערב בדוכנים, מגיע לי קפה.

גם שם יש תור קצר. הבחור לפניי מברר מה חוזק הקפסולות השונות. אני מכירה את התכסיסים האלה. לטעת בדיילת אשליה שתיכף הוא עומד לקנות קפסולות תמורת ה"קפה חינם". אני קיבלתי דרגת 11, והיה לא רע בכלל. "מצטערת שאני לא קונה מכונה", הרגשתי צורך להסביר לדיילת, "יש לי מכונה של דה לונגי בבית, אבל הקפה שלכם טעים".

חצי שעה לפני הסגירה (אין לי מושג איך הזמן טס..) אני נכנסת במהירות לביתן 12. יחסית לביתני 13 ו-11, זה מרגיש כאילו נחתתי בספא של יערות הכרמל. המטרה: נעלי התעמלות. נעליים שקניתי לפני מספר חודשים במציאון כלשהו, התגלו כלא איכותיות במיוחד. 100 שקלים בלבד.

בודקת כמה דוכנים עד שמגיעה לדוכן של "ברוקס". שם אפשר להשיג נעליים ב-350 שקלים. מדידה מהירה, וקבלת הבטחה שאוכל להחליף אם אוכל להגיע עד סוף היריד. לא זכרתי בדיוק מה המחירים באתר של החברה, אבל בבית, מאוחר יותר, ראיתי שהדגם הזה נמכר בדרך כלל ב-500 שקלים. ניצחון לי? אולי.

הגיע הרגע המכריע – קבלת המתנה. כבר 22:00, הדוכנים נסגרים, פרט לאלה הסמוכים לדוכן חלוקת המתנות. עסקאות חפוזות עדיין נערכות גם בזירת המקררים. מי קונה מקרר דקה אחרי הסגירה?!! חוסר אחריות צרכני!

בדרך אני בודקת כמה היה עולה לי קומקום חשמלי בצבע ירוק פיסטוק שהיה תואם למכונת הקפה שלי. 400 שקלים?!! לא בא בחשבון. למה שקומקום יעלה יותר ממכונת קפה?

אני מרוצה מכושר האיפוק שלי, ומגיעה לדוכן החלוקה.

במוחי מנקרת השאלה – כמה עולה סט הסכום הזה שאני מקבלת בחינם, והאם היה שווה לי לעבור את מסלול המכשולים הזה כדי לקבל אותו?

מה אתם חושבים? מי ניצח באתגר, אני או הבית?