Skip to content

מכתב לנכדתי

את תגדלי להיות אישה בעולם שלומד אט אט להכיר בנשים כבנות אנוש. עולם, שלומד להקשיב סוף, סוף, לצורכיהן הבסיסיים של הנשים, ולהבין מהי אישה ועד כמה ערכה לעולמנו רב
פחות מדקה זמן קריאה: דקות

אתמול הגעת לעולמנו, יקירה. ברוכה הבאה מתוקונת. לקחת נשימה ראשונה – צעד ראשון על פני אדמות. שמחת אותנו מאד, מאד. שמחנו על כך שאת בת. בת שתגדל להיות אישה בעולם שלומד אט אט להכיר בנשים כבנות אנוש. עולם, שלומד להקשיב סוף, סוף, לצורכיהן הבסיסיים של הנשים, ולהבין (קצת, בינתיים) מהי אישה ועד כמה ערכה רב לעולמנו.

כשהורייך נולדו, וזה לא היה בימי הביניים, זה היה רק לפני דור אחד, לא היו תנאים לאם היולדת, כמו שהיו לאמך.  אנחנו, בנות הדור של סבתא שלך, נזרקנו ללדת בתאים, בהם הייתה רק הפרדה של בד בין מיטה למיטה. הצרחות והקללות התערבבו על תקרת החדר הענק, כמקהלה של סבל וכעס נשי. לא היה עמנו הגבר שלנו. היינו לבד למשך שעות רבות. לקחנו החלטות לבד. היינו אומללות וכואבות לבד. לא הכנו את עצמנו ללידה. לא למדנו את תורת הנשימות. לא היו לנו קורסים, והדרכות וספרים. כמובן שלא הייתה אמבטיה, עיסויים, דולה מנוסה, או שאר הדברים הנפלאים המוצעים היום ליולדות. היה קור. הרבה קור. היו מיילדות קשות מבע. היו רופאים סמכותיים מתנשאים שבעי לידות. והייתה בדידות גדולה. וחוסר אונים.

לא השאירו לידנו את הרך הנולד. לא יכולנו לגעת, לחבק, ללחוש לו באוזן את אהבתנו. אחת לכמה שעות הובא אלינו התינוק שלנו, כחפץ רעב, עטוף מכף רגל ועד ראש. אחרי שלושה ימים הלכנו אבודות לביתנו. לגשש את דרכנו כאימהות טריות מבולבלות.

היינו נשים כבויות ומושפלות, אך לא וויתרנו. לחמנו כל אחת את מלחמתה הקטנה, ולאט לאט זו הפכה להיות מלחמה משותפת. הממסד, כדרכו של ממסד גברי מתנשא, ראה בנו ילדות מטופשות, היסטריות. כעסו עלינו. צחקו עלינו. ביישו אותנו. רמסו אותנו. ולנו היה קול חלש ומוקטן שדוכא אלפי דורות. אבל גם אם הרגשנו חסרות בטחון, לחמנו כלביאות כדי לזעוק את זעקתנו.

לא הכול טוב עוד בעולמנו, נכדתי היקרה, העולם עוד רחוק מלהיות טוב ומיטיב. שינוי מתרחש לאיטו לצערי. הייתי רוצה להגיש לך עולם יותר מתוקן, ולא הצלחתי. אבל את נולדת לגזע של נשים בעלות תעוזה. את יודעת, אהובה, חמישה דורות לפנייך, מי שהייתה הסבתא שלי, בנעוריה כבר הייתה בעלת אוריינטציה פמיניסטית. היא עזבה בית דתי חסידי אדוק, חיה חיים חילוניים ולמדה רוקחות. בסתר, בחדר האחורי של בית המרחקת, היא הייתה רוקחת מרקחות סודיות לעזרתן של הנשים המבקשות להימנע מהריונות.

דעי לך אהובה, שגם היום מרבית הנשים עדיין מרגישות שאפשר ומותר להשפילן בביתן שלהן, ומצבנו עוד רחוק מלהשביע רצון. אך, לא ארחיב, אהובה – למה להכביד עליך? רציתי רק לומר לך זאת – להיות אישה זו מתנה גדולה. מה שאת מביאה לעולם, אלו הם כוחות מיוחדים. כוחותייך הם העוצמה של הבריאה ותבונתה המופלאה. את מביאה ידע טבעי, עומק ויופי שהם מרכיבי היסוד של חיים הרמוניים ומאוזנים.

היי ברוכה בבואך לעולם, אישה קטנטנה. בבואך, עזרת לי לראות כמה הישגים כבר הושגו בעולמנו. במכתבי זה אליך, רציתי לספר על התודה הנרגשת של ליבי כלפיי חברותיי, בנות העם הנשי המופלא, על מי שאנו. על שהעזנו להתמרד כתף לצד כתף, ולפרוק מעלינו את הכבלים המצמיתים. על שפתחנו יחדיו, עבורך, מסלול חיים נשי חופשי יותר, מזה שהיה לקודמות לנו.

אעשה כל שביכולתי לעזור לך לא לאבד מכוחותייך האדירים ולנקות עד כמה שאוכל את המסלול עליו תהלכי ברגלייך הנשיות.

סבתך,

אירי ישראלי-רושין

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן