"שלוש אחיות" בקאמרי ובהבימה: קומדיה עצובה ונוגעת ללב

למרות שזה לא הצ'כוב הכי טוב והכי מרגש שראיתי, "שלוש אחיות" היא מסוג ההצגות שלא שוכחים אחרי שרואים. בימוי אנרגטי של חנן שניר ומשחק מעולה של רוב השחקנים ובראשם ליא קניג, גילה אלמגור, יבגנייה דודינה, מאיה מעוז, רמי ברוך ועזרא דגן

"שלוש אחיות" בקאמרי ובהבימה: קומדיה עצובה ונוגעת ללב

למרות שזה לא הצ'כוב הכי טוב והכי מרגש שראיתי, "שלוש אחיות" היא מסוג ההצגות שלא שוכחים אחרי שרואים. בימוי אנרגטי של חנן שניר ומשחק מעולה של רוב השחקנים ובראשם ליא קניג, גילה אלמגור, יבגנייה דודינה, מאיה מעוז, רמי ברוך ועזרא דגן

★★★★

אצל צ'כוב כולם רוצים לאהוב, כולן רוצות לאהוב, כולם רוצים לגעת באושר, כולם רוצים למצוא משמעות. אבל במבחן התוצאה – כולם סובלים, כולם אומללים ואם אפשר – גם מאמללים אחרים. ככה זה גם ב"שלוש אחיות", קומדיה עצובה ומדכדכת על אנשים שמחמיצים את החיים. בעיבוד החדש של הבמאי חנן שניר שלוש האחיות התבגרו בכמה עשרות שנים וגם המחזה מתרחש קרוב יותר לימינו. בחירה תמוהה אך מעניינת, שלוקחת את המחזה למחוזות אחרים, לא בטוח שצ'כוב היה אוהב את זה.

כולן רוצות לאהוב. אלמגור, קניג ודודינה. צילום: ז'ראר אלון

שניר ביים הצגה אנרגטית, שאין בה רגע דל, עם הומור דק, שמתחתיו מסתתר עצב גדול. גם התזמורת החיה מוסיפה צבע ועניין. צ'כוב אנרגטי זה טוב, בהתחשב בנטייה לביים אותו איטי, "עמוק" וכבד. קשה לשחק את צ'כוב. בין שורות הטקסט, מסתתרים המניעים של הדמויות, היצרים, הדחפים, המשאלות והאכזבות. הטקסט של צ'כוב מכריח את הבמאי והשחקנים להעמיק, באמצעות חקר הדמויות ופיענוח הסיטואציות המורכבות. בזה גדולתו.

צ'כוב התייחס ל"שלוש אחיות" כאל קומדיה, שבאמצעותה רצה לגחך את דמויותיו ולהדגיש את הסבל האנושי. מבחינה זו, הבימוי של שניר משיג את המטרה. יחד עם זאת, החלק הראשון, הפחות טוב בהצגה, סובל מ"עודף בימוי", על חשבון המשחק והשחקנים. בחלק השני, אחרי ההפסקה, מתחיל האקשן, בעיקר האקשן הפנימי, שמתחולל בנפשותיהם של הגיבורים.

ההישג העיקרי של ההצגה הוא המשחק. ליא קניג, (שחקנית שאני מאוד מכבד, אבל לא משתגע על המשחק שלה), האחות הבכירה אולגה, שופעת חום ואנושיות, ומקפצת על הבמה כמו נערה בת 16. קניג היא המבוגרת האחראית. אוהבת, סולחת, משלימה ומחבקת.

נשים רעות, בוגדות או משקרות. ברוך ומעוז. צילום: ז'ראר אלון

גילה אלמגור, האחות האמצעית מאשה, משכנעת מאוד בתור אישה ממורמרת, אנטיפתית ולא מסופקת. היא לא מרוצה גם מבעלה הסמרטוט (שמגלם יפה דב רייזר). וכשהיא מוצאת סופסוף מאהב (אלי גורנשטיין השרמנטי), הוא עוזב אותה.

יבגנייה דודינה נוגעת ללב בתפקיד האחות הצעירה אירינה, שמוכנה להתפשר על גבר חלומותיה, אבל נוחלת אכזבות. דודינה היא שחקנית "צ'כובית" מובהקת, עם העצב העמוק בעיניה והאושר שהוא ממנה והלאה. דודינה מתעלה על עצמה לקראת הסוף ומעוררת סימפטיה וחמלה.

אהבתי מאוד את נטשה, הדמות שמגלמת מאיה מעוז. מעוז משדרת אסרטיביות ורוע, ושולטת במשפחה. בכלל, הנשים לא יוצאות טוב אצל צ'כוב. או שהן רעות, או שהן בוגדות או שהן משקרות – או שהן הכל ביחד. כפי שמעיד עליהן אנדריי, בעלה הנבגד של נטשה, בגילומו של רמי ברוך, בתפקיד צ'כובי אופייני של פרופסור מתוסכל, שהחיים עברו לידו.

הומור דק שמתחתיו מסתתר עצב גדול. גורנשטיין ודגן. צילום: ז'ראר אלון

ברוך מגלם דמות משכנעת והזקן הולם אותו, אבל מבחינה פיזית הוא "מאבד" את הדמות מדי פעם. כלומר, הוא מתחיל את ההצגה בתנוחת גוף מסוימת – גבר מבוגר שהכרס מובילה אותו, אבל במהלך העלילה, הוא נעשה צעיר יותר וזקוף יותר. ההפתעה הגדולה של ההצגה היא עזרא דגן בתפקיד צ'יבוטיקין. אולי זו האנרגיה, אולי זה השפם הגדול שהודבק לו. דגן הוא אנושי, מצחיק, חתולי וכנוע.

"שלוש אחיות" של הבימה והקאמרי אינה הצגה מטלטלת. לא הצ'כוב הכי טוב והכי מרגש שראיתי. אבל היא מסוג ההצגות שלא שוכחים אחרי שרואים. הצגה מעוררת רגשות ומחשבות, שאחריה הייתי זקוק למשהו מתוק כדי לטשטש את הכאב האנושי, שצ'כוב יודע לתאר כל כך טוב.

★★★★

אצל צ'כוב כולם רוצים לאהוב, כולן רוצות לאהוב, כולם רוצים לגעת באושר, כולם רוצים למצוא משמעות. אבל במבחן התוצאה – כולם סובלים, כולם אומללים ואם אפשר – גם מאמללים אחרים. ככה זה גם ב"שלוש אחיות", קומדיה עצובה ומדכדכת על אנשים שמחמיצים את החיים. בעיבוד החדש של הבמאי חנן שניר שלוש האחיות התבגרו בכמה עשרות שנים וגם המחזה מתרחש קרוב יותר לימינו. בחירה תמוהה אך מעניינת, שלוקחת את המחזה למחוזות אחרים, לא בטוח שצ'כוב היה אוהב את זה.

כולן רוצות לאהוב. אלמגור, קניג ודודינה. צילום: ז'ראר אלון

שניר ביים הצגה אנרגטית, שאין בה רגע דל, עם הומור דק, שמתחתיו מסתתר עצב גדול. גם התזמורת החיה מוסיפה צבע ועניין. צ'כוב אנרגטי זה טוב, בהתחשב בנטייה לביים אותו איטי, "עמוק" וכבד. קשה לשחק את צ'כוב. בין שורות הטקסט, מסתתרים המניעים של הדמויות, היצרים, הדחפים, המשאלות והאכזבות. הטקסט של צ'כוב מכריח את הבמאי והשחקנים להעמיק, באמצעות חקר הדמויות ופיענוח הסיטואציות המורכבות. בזה גדולתו.

צ'כוב התייחס ל"שלוש אחיות" כאל קומדיה, שבאמצעותה רצה לגחך את דמויותיו ולהדגיש את הסבל האנושי. מבחינה זו, הבימוי של שניר משיג את המטרה. יחד עם זאת, החלק הראשון, הפחות טוב בהצגה, סובל מ"עודף בימוי", על חשבון המשחק והשחקנים. בחלק השני, אחרי ההפסקה, מתחיל האקשן, בעיקר האקשן הפנימי, שמתחולל בנפשותיהם של הגיבורים.

ההישג העיקרי של ההצגה הוא המשחק. ליא קניג, (שחקנית שאני מאוד מכבד, אבל לא משתגע על המשחק שלה), האחות הבכירה אולגה, שופעת חום ואנושיות, ומקפצת על הבמה כמו נערה בת 16. קניג היא המבוגרת האחראית. אוהבת, סולחת, משלימה ומחבקת.

נשים רעות, בוגדות או משקרות. ברוך ומעוז. צילום: ז'ראר אלון

גילה אלמגור, האחות האמצעית מאשה, משכנעת מאוד בתור אישה ממורמרת, אנטיפתית ולא מסופקת. היא לא מרוצה גם מבעלה הסמרטוט (שמגלם יפה דב רייזר). וכשהיא מוצאת סופסוף מאהב (אלי גורנשטיין השרמנטי), הוא עוזב אותה.

יבגנייה דודינה נוגעת ללב בתפקיד האחות הצעירה אירינה, שמוכנה להתפשר על גבר חלומותיה, אבל נוחלת אכזבות. דודינה היא שחקנית "צ'כובית" מובהקת, עם העצב העמוק בעיניה והאושר שהוא ממנה והלאה. דודינה מתעלה על עצמה לקראת הסוף ומעוררת סימפטיה וחמלה.

אהבתי מאוד את נטשה, הדמות שמגלמת מאיה מעוז. מעוז משדרת אסרטיביות ורוע, ושולטת במשפחה. בכלל, הנשים לא יוצאות טוב אצל צ'כוב. או שהן רעות, או שהן בוגדות או שהן משקרות – או שהן הכל ביחד. כפי שמעיד עליהן אנדריי, בעלה הנבגד של נטשה, בגילומו של רמי ברוך, בתפקיד צ'כובי אופייני של פרופסור מתוסכל, שהחיים עברו לידו.

הומור דק שמתחתיו מסתתר עצב גדול. גורנשטיין ודגן. צילום: ז'ראר אלון

ברוך מגלם דמות משכנעת והזקן הולם אותו, אבל מבחינה פיזית הוא "מאבד" את הדמות מדי פעם. כלומר, הוא מתחיל את ההצגה בתנוחת גוף מסוימת – גבר מבוגר שהכרס מובילה אותו, אבל במהלך העלילה, הוא נעשה צעיר יותר וזקוף יותר. ההפתעה הגדולה של ההצגה היא עזרא דגן בתפקיד צ'יבוטיקין. אולי זו האנרגיה, אולי זה השפם הגדול שהודבק לו. דגן הוא אנושי, מצחיק, חתולי וכנוע.

"שלוש אחיות" של הבימה והקאמרי אינה הצגה מטלטלת. לא הצ'כוב הכי טוב והכי מרגש שראיתי. אבל היא מסוג ההצגות שלא שוכחים אחרי שרואים. הצגה מעוררת רגשות ומחשבות, שאחריה הייתי זקוק למשהו מתוק כדי לטשטש את הכאב האנושי, שצ'כוב יודע לתאר כל כך טוב.

כתבות אחרונות באתר

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן