אחת מן ההנאות הקטנות שהחיים מזמנים לבני האדם היא לצפות באמן שעה שהוא עמל על מלאכתו: לראות כיצד הוא בוחר את חומרי הגלם, מתקין אותם, מטפל בהם בנאמנות ובדיוק, עושה בהם כרצונו – בִּרְצוֹתוֹ חוֹגֵג וּבִרְצוֹתוֹ מְמוֹגֵג, כמאמר הפיוט בערב יום הכיפורים – ולבסוף כיצד הם מתמסרים לידיו, נענים לו.

את התובנה האלמנטרית והחשובה הזו הבינה גם הלית ישורון, שבספרה "איך עשית את זה? ראיונות חדרים" כינסה את הראיונות שערכה עם משוררים, סופרים ומסאיות ושפורסמו בשעתו בכתב העת "חדרים". תהיה זו טעות לדעתי לצמצם את הסקרנות של ישורון והקוראים בכניסה לחדרי המשוררים ליצר מציצנות גרידא. בעומק הדברים, הקסם של "איך עשית את זה?" הוא התבוננות בפלא: כיצד נעשה הנס ומאין צומח יש.

הספר כולל שמונה-עשר ראיונות. לצד ראיונות מאירי-עיניים כמו אלו עם מאיר ויזלטיר, יהודה עמיחי, יאיר הורביץ, עמוס עוז, אהרן שבתאי או יצחק לאור, ישנם ראיונות סתמיים או סתומים – לפחות בעיניי, כקורא חצי-הדיוט – כמו אלו של אבות ישורון, יונה וולך, מאיה קגנסקיה, ס. יזהר, נורית זרחי ועוד רבים. אינני חושב שאלו ראיונות "מזיקים" – בבחינת אותו סועד שנכנס למטבח של מסעדת-גורמה בכדי להודות לשף, ולאחר שרואה כיצד מתקינים את המזון הוא חוטף בחילה – הם פשוט כמעט ולא מוסיפים דבר. לפעמים כדאי להותיר את דלת חדרו של המשורר סגורה, ולתת לו לעשות את מלאכתו.

גם קורא שיבקש לראות בספר מן "סדנת כתיבה" – עלול להתאכזב. הספר אמנם מביא את צורת המחשבה וההתבוננות של המשוררים על השירה ועל העולם, אולם החוט השוזר את רוב הראיונות עם היוצרים הוא שאין מתכון. השירים של יהודה עמיחי נכתבו בדרכים, כמו בשעת הליכתו בשוק, והשיטה של מאיר ויזלטיר לכתיבת שירים "היא לנסות לא לכתוב. ויוצא שאני כותב, בסופו של דבר, דבר שמתעקש", או כמו שאומר המשורר יאיר הורביץ "…אין לדחוק את הקץ. בא – בא. לא בא – לא בא".

כיצד מתרגמים את הרשמים הללו לשיטת עבודה? ככל הנראה אי אפשר. בפרפרזה על המשפט האלמותי של סימון דה-בובואר "אדם לא נעשה משורר, הוא נולד משורר". רק מחשבה כזו יכולה להביא את עמוס עוז – אחד מגדולי הסופרים בעת החדשה ובהחלט לא מן הצנוע שבהם – לומר "אני יודע שישנם שניים-שלושה דברים, שהייתי מת לכתוב אילו יכולתי […] זה למעלה מהכוחות שלי".

כך שהכניסה לחדרים של היוצרים אינה מקרבת את הקוראים אל היוצרים אלא להיפך: היא מרחיקה אותם מהם, היא מראה להם כמה המשוררים והסופרים הם כה מוכשרים, ואילו אתה ואת, הקוראות – לא. הקריאה בספר היא כמו חווייתו של משה העומד על הר נבו ומשקיף אל הארץ המובטחת, אליה הוא יודע שלא יזכה להיכנס.

*

כשם שספר שירה אינו רק ספר של שירים אלא יצירה בפני עצמה, עם אמירה, עם משמעות למכלול – תובנה שחוזרת ועולה בספר – כך "איך עשית את זה?" לא רק מאגד ראיונות עם משוררים, סופרים ומסאיות אלא יש בו משמעות למכלול, לרכיבים שבונים את המכלול ולהעמדתם זה לצד זה, כמו גם להשתכללות של הראיונות ולהתפתחותה של המראיינת ישורון.

המפנה מתחולל אצל יאיר הורוביץ, אשר עד אליו הראיונות הם שבלוניים, מהוססים, תבניתיים מדי, ואילו ממנו ואילך מתפתחת יותר שיחה של שקלא וטריא, ושבה גם ישורון יותר נוכחת: היא אמנם נותרת לרוב כמו תלמידה סקרנית המבקשת ללמוד מרבותיה, אך התלמידה הזו נעשית חצופה יותר, לא מוותרת ולא פחות חשוב – גם מעשירה את מרואייניה. אצל ישורון המרואיין הוא לא רק מי שעומד במרכז אלא הוא עובר מסע במהלך הריאיון, הוא מתפתח – אמנות שבאה לידי שכלול בראיון עם יצחק לאור. אין זה שהמרואיין "נשדד" במהלך הריאיון אלא להפך: הוא נבנה, הוא יוצא נשכר.

תובנה נוספת שעולה ממכלול הראיונות היא המקום העצום שתופשת היהדות אצל משוררים רבים. אם הדברים היו נכונים אך ורק למשוררים דתיים דוגמת חביבה פדיה והרולד שימל או כאלו שגדלו בבית דתי כמו עמיחי – החרשתי, אלא שהדברים נכונים גם אצל משוררות אחרות, כמו אצל יונה וולך או יצחק לאור. לדעתי ניתן ללמוד מכך על החשיבות של היהדות ושל הדת בכלל לחייהם של אנשי רוח כמו משוררים, ולהצטער על כך שהיהדות "התלכלכה" בפוליטיקה ואינה מגיעה באופן נקי לקהל הרחב.

לקיבוץ הראיונות יחד יש משמעות נוספת של קנוניזציה. בהקדמה לספר ישורון מציינת כי העיקרון המארגן של הראיונות היה יוצרים ויוצרות שעניין אותה לפגוש. אולם דברים שנכונים למספר ראיונות שהתפרסמו בנפרד, במרווחי זמן גדולים, נכונים פחות כשמאגדים אותם יחד; דברים שהתפרסמו בכתב עת "ברנז'אי", עומדים פחות כשמדובר בספר שיוצא באחת מהוצאות הספרים המרכזיות בישראל.

כיצירה עצמאית אי אפשר להתעלם מכמה שמות מפתיעים שנכללו בפנים כמו מחמוד דרוויש או ישראל פנקס, וממי שנמצא בחוץ, כמו דוד אבידן, דליה רביקוביץ', אגי משעול או משוררים צעירים אחרים. לא יכולתי שלא לתהות האם הכללתם בפנים של ראיונות שלא התפרסמו ב"חדרים", כמו עם ארז ביטון (שהריאיון עמו נערך עובר לזכייתו בפרס ישראל) ושמעון אדף – היא חלק מההליך הזה, ושאולי גם מטעמי תקינות-פוליטית הוכנסו לספר על מנת לאזן את הדמוגרפיה העדתית? יחד עם זאת, אין בתהיות אלו בכדי לפגום בחשיבות של הספר ובהנאה שלי ממנו.

כשחשבתי על הקנוניזציה נזכרתי בדברים שיאיר הורביץ אומר בספר: "אותם חֶברֶה'ס שהיו אתי בבית-הספר, היו אתי גם בתנועה, אז לא די שמיררו את חיי בבית-הספר, הם גם מיררו את חיי בתנועה. ובאמת אני חייב להגיד, שכשיש שבחים על שירי או אומרים עלי מלים חמות זה עובר לי בצד, זה לא מביא עלי שמחה. זה לא נוגע לי. רק דבר אחד: תחושה של ניצחון בעיקר על הימים ההם. כל שיר שלי כיום, שזוכה במלה טובה, אני אומר לעצמי, הנה דפקתי את ההם. זה הכוח שדוחף אותי מבחינת המחמאה שלאחר השיר. אתם שם אפסים, אותם אתם שלעגתם לי אז, היום איפה אתם ואיפה אני."

כמדומני, שכל משורר שמבין כיצד קשים חייהם של רוב המשוררים ומוצא עצמו בתוך "איך עשית את זה?" יכול לומר לעצמו בגאווה: "הנה. דפקתי את ההם. איפה הם ואיפה אני".

איך עשית את זה? ראיונות 'חדרים' • הלית ישורון • הוצאת הקיבוץ המאוחד – הספריה החדשה • 2016 • 527 עמ'