לעוף עם דבי מצקין והזכרונות. ויש גם מתכון

דבי מצקין, בשלנית מצטיינת ומארחת למופת, הוציאה ספר מאוד אישי, שילוב של אוטוביוגרפיה וספר בישול. יש לה סיפור חיים מרתק, מתכונים פשוטים וקלים להכנה – שמחברים טעמים ממטבחים שונים בעולם, וגם תובנות רוחניות לחיים

לעוף עם דבי מצקין והזכרונות. ויש גם מתכון

דבי מצקין, בשלנית מצטיינת ומארחת למופת, הוציאה ספר מאוד אישי, שילוב של אוטוביוגרפיה וספר בישול. יש לה סיפור חיים מרתק, מתכונים פשוטים וקלים להכנה – שמחברים טעמים ממטבחים שונים בעולם, וגם תובנות רוחניות לחיים

"הכנתי אתמול שרימפס עם אפונה סינית, ג'ינג'ר, קארי, צ'ילי, ליים וחלב קוקוס", מספרת דבי מצקין ומארגנת לי טעימה – ואני, שלרוב לא זוכרת מה אכלתי, מתי ואיפה, נזכרת פתאום במסעדה ההיא בניו יורק, שהגישה את האינטרפרטציה שלה למרק ההודי, מוליגטוני, שטעמיו מתנגנים לי עכשיו על הלשון. אז נכון שמדובר בכלל במרק עדשים צהובות חריף ופיקנטי, זול ומשביע, שמאוד התאים לסטודנטית הענייה שהייתי, אבל תמיד שט לו במרכז הקערה גם שרימפ שמנמן, שקישט את המנה והוסיף לה עוד ממד של טעם. בערך פעם בשבוע היינו מגיעים לאכול את המרק הזה, במסעדה שכבר מזמן לא קיימת. את הטעם החרפרף-מתקתק ההוא, שכנראה נצרב לי בזיכרון, אני מזהה עכשיו בתבשיל הקארי שדבי מגישה לי לטעימה.

דבי מצקין - צילום: אירית רותם צפרוני

מבשלת אוכל מכל העולם

אנחנו נפגשות בביתה לכבוד צאת ספרה: "ליפול או לעוף – המסע של דבי מצקין לחיים ולאוכל", שהוא מעין אוטוביוגרפיה של המחברת בתוספת שלל מתכונים שהיא אוהבת להכין. דבי, שחבריה מעידים עליה שהיא מבשלת נהדר ומארחת למופת, מביאה בספר שלה סיפורים אישיים על חייה ומתכונים שהיא אוהבת להכין. "אכלתי בהרבה מקומות בעולם", היא מספרת. "אני אוהבת אוכל מכל הסוגים, ממסעדות של שלושה כוכבי מישלן ועד לאוכל של שווקים. אני סקרנית לטעמים. רוצה לדעת מה אנשים מבשלים אצלם בבית, ומבשלת את זה אחר כך בעצמי, אולי קצת משדרגת עם התבלינים שלי. אני מבשלת אוכל מכל העולם". בספר שלה היא מביאה מתכונים פשוטים וקלים להכנה, המייצגים את הבינלאומיות של מטבחה, בין היתר: מרק עוף קולומביאני, דג במלח בנוסח איטלקי, סביצ'ה פרואני, דג מרוקאי, עוף בקארי, עוגת תפוחים וינאית, טרייפל אנגלי ועוד.

זכרונות עתיקים מניו יורק, בה חייתי כסטודנטית בשנות ה-70' של המאה הקודמת, עולים לי במפתיע במפגש עם דבי, כשמשום מקום צפה לי דמותה החיננית של הרוזנת המנוחה כריסטינה פאולוצ'י בלין. פגשתי אותה בפעם האחרונה לפני יותר מ-40 שנה, כשרק הגעתי לניו יורק והיא הזמינה אותי לארוחת ערב רבת משתתפים בביתה. עברו בערך 30 שנה מאז נפטרה, ואני לא זוכרת את עצמי חושבת עליה אפילו פעם אחת מאז. והנה, פתאום היא הופיעה. כנראה משהו בסיפור האישי של שתיהן העלה בי את הזיכרון. שתיהן נולדו בניו יורק למשפחות עשירות, גדלו בארצות אחרות, כשהן מוקפות במשרתים, מטפלות, עוזרים ונהגים. למדו בשוויץ ובארה"ב, חרשו את העולם, פגשו עשירים ומפורסמים, חוו ריחוק פיזי ונפשי מאם שהייתה עסוקה בחייה החברתיים וגדלו עם איזשהו חור בנשמה, מהסוג שגורם לבדידות פנימית שצריך למלא במשהו מבחוץ.

חיים קוסמופוליטיים

דבי, נצר למשפחה יהודית-ציונית של סוחרים ואנשי עסקים מצליחים, נולדה בניו יורק וגדלה בקולומביה. גם ההורים של אביה וגם ההורים של אמה הצליחו כלכלית באירופה של לפני מלחמת העולם השנייה והיגרו לפלסטינה, עוד לפני קום המדינה. אבל בעוד הורי אביה נשארו לגור בחיפה, הורי אמה (שנולדה בארץ) היגרו לקולומביה והתעשרו שם. דבי, שדוברת שבע שפות, נולדה בניו יורק, גדלה בבוגוטה, חיה שנים רבות במיאמי שבפלורידה והרבתה לטייל בעולם. בין זכרונות ילדותה טיסה עם הוריה מניו יורק למדריד, כשהייתה בערך בת שתים עשרה: "התברר ששניים מעמיתנו לטיסה במחלקה הראשונה היו ריצ'ארד ברטון והנרי פונדה. פונדה ישב לצידנו ואני זוכרת איך הוא השתכר אחרי ששתה יותר מדי קוניאק", היא כותבת בספרה.

הנסיעות בעולם, שכללו ביקורים במסעדות הטובות ביותר, כמו גם הארוחות המשובחות שבישלה אמה בעזרת הטבחית והסו-שפיות שלה, בביתם המהודר שבבוגוטה, עוררו בדבי את התשוקה לאוכל ואת אהבתה הגדולה לבישול ולאירוח. כשברוני הסמים התחילו להשתלט על החיים בקולומביה, היא נשלחה לחיות במיאמי שבפלורידה, שם גם הכירה בהמשך את בעלה הישראלי, גיורא מצקין, לו היא נשואה כבר 40 שנה. יש להם שתי בנות, אילנה ואנני, שעלו עכשיו לישראל, בעקבות הוריהם שחיים כאן עכשיו רוב השנה ונוסעים לבקר מדי פעם במיאמי.

גם הרוזנת, שסיפור חייה המגוונים הזכיר לי במשהו את זה של דבי, נולדה בניו יורק. היו שנים שהיא הייתה מאוד מחוברת לישראל וככה גם הכרתי אותה. תולדותיה, ממש בקיצור ועד כמה שאני זוכרת מהסיפורים של פעם: הרוזנת (קונטסה) כריסטינה פאולוצ'י, בתם של יורשת אמריקאית עשירה ורוזן איטלקי, נולדה בניו יורק, גדלה בארמון ברומא, התחנכה בפנימיות יוקרתיות בשוייץ וארה"ב, ועברה לגור בניו יורק. הכסף האמריקני, תואר האצולה האירופאי והעובדה שהייתה צעירה יפה ותוססת הפכו אותה אז לחברת כבוד בחוג הסילון הבינלאומי. בסוף התחתנה עם המנתח הפלאסטי ד"ר הווארד בלין (נדמה לי יהודי) ונולדו להם שני בנים.

הקשר הישראלי של הרוזנת וקצת רכילות היסטורית

לפני כמעט 50 שנה, באיזושהי מסיבה בניו יורק הכירה הרוזנת כריסטינה את שאולי ויצמן, בנם של ראומה ועזר, שהיה צעיר ממנה בכעשור ועמד אז להתגייס לצבא. היא התאהבה בו והגיעה בעקבותיו לישראל, אבל הוריו לא ממש התלהבו. שאולי, שמאוחר יותר נפגע בראשו במלחמת ההתשה, נהרג לפני כרבע מאה בתאונת דרכים. בעקבות ההיכרות איתו נהפכה הרוזנת לאוהדת גדולה של ישראל, השתתפה בניו יורק בכל מיני פעילויות צדקה לטובת המדינה והגיעה לכאן לביקורים תכופים. באיזשהו שלב התאהבה ברופא שיניים ישראלי, גם הוא צעיר ממנה, והם אפילו חשבו להתחתן. לא ממש זוכרת את השתלשלות הסיפור, שכלל גם גירושין מבעלה, איתו התחתנה שוב כשחלתה.

גם לא מצליחה להיזכר איך ואיפה הכרתי את כריסטינה, אבל כשהגעתי לניו יורק, אחרי מלחמת יום הכיפורים, התקשרתי אליה והיא מיד הזמינה אותי לארוחת ערב בביתה. הזהירה אותי שיהיה גם השגריר הסורי ואמרה שתושיב אותנו בשולחנות נפרדים. כתובת קבועה עוד לא הייתה לי, נדדתי בין חברים, חיכיתי לסיווג בטחוני כדי לעבוד במשלחת הישראלית, נרשמתי ללימודים והתפרנסתי קצת ממלצרות. השאלתי מחברה שמלה שחורה והתייצבתי בערב הארוחה בבניין דקוטה המפורסם, ברחוב 72 באפר ווסט סייד של מנהטן, ליד הסנטרל פארק. זה הבניין בו גרו כריסטינה ובעלה וגם יוקו אונו וג'ון לנון, שכמה שנים מאוחר יותר יירצח בפתחו.

בניגוד לדבי, שזוכרת מה אכלה, אצל מי ומתי, אני לא זוכרת מה אכלתי אצל הרוזנת, שלמיטב ידיעתי בישול לא היה הצד החזק שלה. אבל בשביל זה הרי יש אנשי מקצוע. אני זוכרת בעיקר מראות וקולות, לפעמים ריחות, ולעיתים רחוקות טעמים. אני למשל זוכרת את כניסת הכרכרות לבניין דקוטה, שנבנה בתקופה שבניו יורק עדיין נסעו בכרכרות; את החצר הגדולה בין חלקי הבניין; את ריצפת השיש המרהיבה; את השולחנות העגולים שהיו ערוכים לתפארת ואת כריסטינה המקסימה מפזזת יחפה ביניהם, נותנת לכל אחד מהאורחים להרגיש כאילו רק לכבודו נערכה הארוחה. וכשאחד האורחים שפך בטעות קצת יין אדום על המפה הצחורה, היא מיד שפכה יין מהכוס שלה, כדי שירגיש טוב עם עצמו. חשבתי שזאת הייתה מחווה מאוד יפה.

כדי שארגיש בנוח, כריסטינה הושיבה לידי את אחותה, פרנצ'סקה, שהייתה חפה מהפלצנות שאפיינה חלק מהמוזמנים, ועדכנה אותי מי הוא מי בים הפרצופים הזרים שסבב אותי. השמות הקוסמופוליטיים, כמובן לא אמרו לי כלום. מאז אותו ערב לא פגשתי יותר את כריסטינה, שהייתה מבוגרת ממנו במשהו כמו 15 שנה. אני זאת שהייתי אמורה לשמור על קשר, כי לא היה לי אז עדיין מקום מגורים קבוע וגם לא מספר טלפון. מאוד חיבבתי אותה והייתי בטוחה שאתקשר אליה שוב, אבל איכשהו זה לא קרה. אני חושבת שהייתי עסוקה בחיים החדשים שלי בניו יורק, בעבודה, בלימודים, בהישרדות היומיומית. להסתובב בחוגים של אנשים עשירים ומבוגרים ממני בהרבה, כנראה לא ממש התאים לי באותם ימים.

תובנות רוחניות

אחרי כמה שנים שמעתי שכריסטינה חלתה בסרטן ונראה היה שהחלימה. אחרי עוד כמה שנים הגידול בראשה חזר וקצת לפני גיל 50 היא נפטרה. זה בערך הגיל שבו דבי הבינה שהיא חייבת להציל את עצמה מהבור השחור הפעור בנשמתה. ביום הולדתה ה-50, היא מספרת בספר, קיבלה החלטה ששינתה את חייה. "הבטתי למטה מפסגת הר הכרמל וידעתי באופן מוחלט שעומדים בפני שני מסלולים בלבד, ליפול אל התהום, או להמריא לשמיים. בהיתי ארוכות בנוף. קרני השמש נצצו מעלי והפניתי אליהם את מבטי. 'יש משמעות לחיי', אמרתי לעצמי. 'לאלוהים יש תוכנית עבורי, ואני מתכוונת לעוף".

מאז היא עברה מסע אישי של התבוננות פנימה, שכלל בין היתר, שיחות עם פסיכולוגית, קשר לקבלה, עבודה אישית עם אנשים רוחניים ומפגשים של היפנוזה ושחזור גלגולים, שבהם למדה על עצמה, ובעיקר למדה לסלוח לאמא שלה, שנפטרה כבר לפני יותר מעשרים שנה. "רק שהצלחתי לסלוח לה, הצלחתי גם לאהוב את עצמי, ולהפוך לאישה החזקה שאני היום", היא אומרת, "היום אני אישה מאושרת, שאומרת כל יום תודה על מה שיש. התהליך שעברתי, הציל את החיים שלי. אני מאמינה שמחלות באות מסטרס".

עכשיו היא מגשימה לעצמה חלומות. החלום הראשון היה הספר שכתבה. החלום השני שהיא עובדת עליו הוא תוכנית אוכל קוסמופוליטית לטלוויזיה בכיכובה, אותה מפיקה דבי בעצמה, ובה היא מחברת בין אנשים וטעמים, מבקרת במסעדות, מטבחים ושווקים ברחבי העולם, פוגשת שפים, דיפלומטים ובשלנים מעניינים. "אוכל" היא אומרת, "הוא הדבר המשותף לאנושות כולה. אני רוצה לחבר את העולם דרך האוכל. אני חושבת שאהבה לאוכל מחברת בין אנשים, ואפשר דרך אוכל גם להגיע לשלום עולמי".

כמי שמחוברת כבר שנים לויצ"ו, גם דרך פעילותה בשנים בהן גרה בפלורידה וגם בשל העובדה שסבתה ואמה הקימו את ויצ"ו קולומביה, היא תורמת חלק מהכנסות הספר לויצ"ו, והן מיועדות למלגות לילדים במצוקה שרוצים להיות שפים.

ומה דבי הכי אוהבת לאכול? בדיוק את מה שאני הכי אוהבת: שניצל.

הספר

לכבוד שבועות מתכון חלבי של דבי: רביולי ברוטב וודקה

מצרכים: 1 חבילה רביולי ממולא בגבינה (500 גרם) • 1/2 כוס שמנת מתוקה • 1/2 כוס קטשופ • 1 כפית חרדל רגיל • 1/2 כפית טבסקו • 1/2 כפית פלפל שחור גרוס • 1 כף וודקה • גרידת פרמזן לפי הטעם

הוראות הכנה: מבשלים את הרביולי כ-3 דקות אל דנטה • מערבבים את השמנת, הטבסקו, הקטשופ, הפלפל והוודקה • מחממים קצת את הרוטב ויוצקים על הרביולי • בוזקים מעל פרמזן ומגישים

"הכנתי אתמול שרימפס עם אפונה סינית, ג'ינג'ר, קארי, צ'ילי, ליים וחלב קוקוס", מספרת דבי מצקין ומארגנת לי טעימה – ואני, שלרוב לא זוכרת מה אכלתי, מתי ואיפה, נזכרת פתאום במסעדה ההיא בניו יורק, שהגישה את האינטרפרטציה שלה למרק ההודי, מוליגטוני, שטעמיו מתנגנים לי עכשיו על הלשון. אז נכון שמדובר בכלל במרק עדשים צהובות חריף ופיקנטי, זול ומשביע, שמאוד התאים לסטודנטית הענייה שהייתי, אבל תמיד שט לו במרכז הקערה גם שרימפ שמנמן, שקישט את המנה והוסיף לה עוד ממד של טעם. בערך פעם בשבוע היינו מגיעים לאכול את המרק הזה, במסעדה שכבר מזמן לא קיימת. את הטעם החרפרף-מתקתק ההוא, שכנראה נצרב לי בזיכרון, אני מזהה עכשיו בתבשיל הקארי שדבי מגישה לי לטעימה.

דבי מצקין - צילום: אירית רותם צפרוני

מבשלת אוכל מכל העולם

אנחנו נפגשות בביתה לכבוד צאת ספרה: "ליפול או לעוף – המסע של דבי מצקין לחיים ולאוכל", שהוא מעין אוטוביוגרפיה של המחברת בתוספת שלל מתכונים שהיא אוהבת להכין. דבי, שחבריה מעידים עליה שהיא מבשלת נהדר ומארחת למופת, מביאה בספר שלה סיפורים אישיים על חייה ומתכונים שהיא אוהבת להכין. "אכלתי בהרבה מקומות בעולם", היא מספרת. "אני אוהבת אוכל מכל הסוגים, ממסעדות של שלושה כוכבי מישלן ועד לאוכל של שווקים. אני סקרנית לטעמים. רוצה לדעת מה אנשים מבשלים אצלם בבית, ומבשלת את זה אחר כך בעצמי, אולי קצת משדרגת עם התבלינים שלי. אני מבשלת אוכל מכל העולם". בספר שלה היא מביאה מתכונים פשוטים וקלים להכנה, המייצגים את הבינלאומיות של מטבחה, בין היתר: מרק עוף קולומביאני, דג במלח בנוסח איטלקי, סביצ'ה פרואני, דג מרוקאי, עוף בקארי, עוגת תפוחים וינאית, טרייפל אנגלי ועוד.

זכרונות עתיקים מניו יורק, בה חייתי כסטודנטית בשנות ה-70' של המאה הקודמת, עולים לי במפתיע במפגש עם דבי, כשמשום מקום צפה לי דמותה החיננית של הרוזנת המנוחה כריסטינה פאולוצ'י בלין. פגשתי אותה בפעם האחרונה לפני יותר מ-40 שנה, כשרק הגעתי לניו יורק והיא הזמינה אותי לארוחת ערב רבת משתתפים בביתה. עברו בערך 30 שנה מאז נפטרה, ואני לא זוכרת את עצמי חושבת עליה אפילו פעם אחת מאז. והנה, פתאום היא הופיעה. כנראה משהו בסיפור האישי של שתיהן העלה בי את הזיכרון. שתיהן נולדו בניו יורק למשפחות עשירות, גדלו בארצות אחרות, כשהן מוקפות במשרתים, מטפלות, עוזרים ונהגים. למדו בשוויץ ובארה"ב, חרשו את העולם, פגשו עשירים ומפורסמים, חוו ריחוק פיזי ונפשי מאם שהייתה עסוקה בחייה החברתיים וגדלו עם איזשהו חור בנשמה, מהסוג שגורם לבדידות פנימית שצריך למלא במשהו מבחוץ.

חיים קוסמופוליטיים

דבי, נצר למשפחה יהודית-ציונית של סוחרים ואנשי עסקים מצליחים, נולדה בניו יורק וגדלה בקולומביה. גם ההורים של אביה וגם ההורים של אמה הצליחו כלכלית באירופה של לפני מלחמת העולם השנייה והיגרו לפלסטינה, עוד לפני קום המדינה. אבל בעוד הורי אביה נשארו לגור בחיפה, הורי אמה (שנולדה בארץ) היגרו לקולומביה והתעשרו שם. דבי, שדוברת שבע שפות, נולדה בניו יורק, גדלה בבוגוטה, חיה שנים רבות במיאמי שבפלורידה והרבתה לטייל בעולם. בין זכרונות ילדותה טיסה עם הוריה מניו יורק למדריד, כשהייתה בערך בת שתים עשרה: "התברר ששניים מעמיתנו לטיסה במחלקה הראשונה היו ריצ'ארד ברטון והנרי פונדה. פונדה ישב לצידנו ואני זוכרת איך הוא השתכר אחרי ששתה יותר מדי קוניאק", היא כותבת בספרה.

הנסיעות בעולם, שכללו ביקורים במסעדות הטובות ביותר, כמו גם הארוחות המשובחות שבישלה אמה בעזרת הטבחית והסו-שפיות שלה, בביתם המהודר שבבוגוטה, עוררו בדבי את התשוקה לאוכל ואת אהבתה הגדולה לבישול ולאירוח. כשברוני הסמים התחילו להשתלט על החיים בקולומביה, היא נשלחה לחיות במיאמי שבפלורידה, שם גם הכירה בהמשך את בעלה הישראלי, גיורא מצקין, לו היא נשואה כבר 40 שנה. יש להם שתי בנות, אילנה ואנני, שעלו עכשיו לישראל, בעקבות הוריהם שחיים כאן עכשיו רוב השנה ונוסעים לבקר מדי פעם במיאמי.

גם הרוזנת, שסיפור חייה המגוונים הזכיר לי במשהו את זה של דבי, נולדה בניו יורק. היו שנים שהיא הייתה מאוד מחוברת לישראל וככה גם הכרתי אותה. תולדותיה, ממש בקיצור ועד כמה שאני זוכרת מהסיפורים של פעם: הרוזנת (קונטסה) כריסטינה פאולוצ'י, בתם של יורשת אמריקאית עשירה ורוזן איטלקי, נולדה בניו יורק, גדלה בארמון ברומא, התחנכה בפנימיות יוקרתיות בשוייץ וארה"ב, ועברה לגור בניו יורק. הכסף האמריקני, תואר האצולה האירופאי והעובדה שהייתה צעירה יפה ותוססת הפכו אותה אז לחברת כבוד בחוג הסילון הבינלאומי. בסוף התחתנה עם המנתח הפלאסטי ד"ר הווארד בלין (נדמה לי יהודי) ונולדו להם שני בנים.

הקשר הישראלי של הרוזנת וקצת רכילות היסטורית

לפני כמעט 50 שנה, באיזושהי מסיבה בניו יורק הכירה הרוזנת כריסטינה את שאולי ויצמן, בנם של ראומה ועזר, שהיה צעיר ממנה בכעשור ועמד אז להתגייס לצבא. היא התאהבה בו והגיעה בעקבותיו לישראל, אבל הוריו לא ממש התלהבו. שאולי, שמאוחר יותר נפגע בראשו במלחמת ההתשה, נהרג לפני כרבע מאה בתאונת דרכים. בעקבות ההיכרות איתו נהפכה הרוזנת לאוהדת גדולה של ישראל, השתתפה בניו יורק בכל מיני פעילויות צדקה לטובת המדינה והגיעה לכאן לביקורים תכופים. באיזשהו שלב התאהבה ברופא שיניים ישראלי, גם הוא צעיר ממנה, והם אפילו חשבו להתחתן. לא ממש זוכרת את השתלשלות הסיפור, שכלל גם גירושין מבעלה, איתו התחתנה שוב כשחלתה.

גם לא מצליחה להיזכר איך ואיפה הכרתי את כריסטינה, אבל כשהגעתי לניו יורק, אחרי מלחמת יום הכיפורים, התקשרתי אליה והיא מיד הזמינה אותי לארוחת ערב בביתה. הזהירה אותי שיהיה גם השגריר הסורי ואמרה שתושיב אותנו בשולחנות נפרדים. כתובת קבועה עוד לא הייתה לי, נדדתי בין חברים, חיכיתי לסיווג בטחוני כדי לעבוד במשלחת הישראלית, נרשמתי ללימודים והתפרנסתי קצת ממלצרות. השאלתי מחברה שמלה שחורה והתייצבתי בערב הארוחה בבניין דקוטה המפורסם, ברחוב 72 באפר ווסט סייד של מנהטן, ליד הסנטרל פארק. זה הבניין בו גרו כריסטינה ובעלה וגם יוקו אונו וג'ון לנון, שכמה שנים מאוחר יותר יירצח בפתחו.

בניגוד לדבי, שזוכרת מה אכלה, אצל מי ומתי, אני לא זוכרת מה אכלתי אצל הרוזנת, שלמיטב ידיעתי בישול לא היה הצד החזק שלה. אבל בשביל זה הרי יש אנשי מקצוע. אני זוכרת בעיקר מראות וקולות, לפעמים ריחות, ולעיתים רחוקות טעמים. אני למשל זוכרת את כניסת הכרכרות לבניין דקוטה, שנבנה בתקופה שבניו יורק עדיין נסעו בכרכרות; את החצר הגדולה בין חלקי הבניין; את ריצפת השיש המרהיבה; את השולחנות העגולים שהיו ערוכים לתפארת ואת כריסטינה המקסימה מפזזת יחפה ביניהם, נותנת לכל אחד מהאורחים להרגיש כאילו רק לכבודו נערכה הארוחה. וכשאחד האורחים שפך בטעות קצת יין אדום על המפה הצחורה, היא מיד שפכה יין מהכוס שלה, כדי שירגיש טוב עם עצמו. חשבתי שזאת הייתה מחווה מאוד יפה.

כדי שארגיש בנוח, כריסטינה הושיבה לידי את אחותה, פרנצ'סקה, שהייתה חפה מהפלצנות שאפיינה חלק מהמוזמנים, ועדכנה אותי מי הוא מי בים הפרצופים הזרים שסבב אותי. השמות הקוסמופוליטיים, כמובן לא אמרו לי כלום. מאז אותו ערב לא פגשתי יותר את כריסטינה, שהייתה מבוגרת ממנו במשהו כמו 15 שנה. אני זאת שהייתי אמורה לשמור על קשר, כי לא היה לי אז עדיין מקום מגורים קבוע וגם לא מספר טלפון. מאוד חיבבתי אותה והייתי בטוחה שאתקשר אליה שוב, אבל איכשהו זה לא קרה. אני חושבת שהייתי עסוקה בחיים החדשים שלי בניו יורק, בעבודה, בלימודים, בהישרדות היומיומית. להסתובב בחוגים של אנשים עשירים ומבוגרים ממני בהרבה, כנראה לא ממש התאים לי באותם ימים.

תובנות רוחניות

אחרי כמה שנים שמעתי שכריסטינה חלתה בסרטן ונראה היה שהחלימה. אחרי עוד כמה שנים הגידול בראשה חזר וקצת לפני גיל 50 היא נפטרה. זה בערך הגיל שבו דבי הבינה שהיא חייבת להציל את עצמה מהבור השחור הפעור בנשמתה. ביום הולדתה ה-50, היא מספרת בספר, קיבלה החלטה ששינתה את חייה. "הבטתי למטה מפסגת הר הכרמל וידעתי באופן מוחלט שעומדים בפני שני מסלולים בלבד, ליפול אל התהום, או להמריא לשמיים. בהיתי ארוכות בנוף. קרני השמש נצצו מעלי והפניתי אליהם את מבטי. 'יש משמעות לחיי', אמרתי לעצמי. 'לאלוהים יש תוכנית עבורי, ואני מתכוונת לעוף".

מאז היא עברה מסע אישי של התבוננות פנימה, שכלל בין היתר, שיחות עם פסיכולוגית, קשר לקבלה, עבודה אישית עם אנשים רוחניים ומפגשים של היפנוזה ושחזור גלגולים, שבהם למדה על עצמה, ובעיקר למדה לסלוח לאמא שלה, שנפטרה כבר לפני יותר מעשרים שנה. "רק שהצלחתי לסלוח לה, הצלחתי גם לאהוב את עצמי, ולהפוך לאישה החזקה שאני היום", היא אומרת, "היום אני אישה מאושרת, שאומרת כל יום תודה על מה שיש. התהליך שעברתי, הציל את החיים שלי. אני מאמינה שמחלות באות מסטרס".

עכשיו היא מגשימה לעצמה חלומות. החלום הראשון היה הספר שכתבה. החלום השני שהיא עובדת עליו הוא תוכנית אוכל קוסמופוליטית לטלוויזיה בכיכובה, אותה מפיקה דבי בעצמה, ובה היא מחברת בין אנשים וטעמים, מבקרת במסעדות, מטבחים ושווקים ברחבי העולם, פוגשת שפים, דיפלומטים ובשלנים מעניינים. "אוכל" היא אומרת, "הוא הדבר המשותף לאנושות כולה. אני רוצה לחבר את העולם דרך האוכל. אני חושבת שאהבה לאוכל מחברת בין אנשים, ואפשר דרך אוכל גם להגיע לשלום עולמי".

כמי שמחוברת כבר שנים לויצ"ו, גם דרך פעילותה בשנים בהן גרה בפלורידה וגם בשל העובדה שסבתה ואמה הקימו את ויצ"ו קולומביה, היא תורמת חלק מהכנסות הספר לויצ"ו, והן מיועדות למלגות לילדים במצוקה שרוצים להיות שפים.

ומה דבי הכי אוהבת לאכול? בדיוק את מה שאני הכי אוהבת: שניצל.

הספר

לכבוד שבועות מתכון חלבי של דבי: רביולי ברוטב וודקה

מצרכים: 1 חבילה רביולי ממולא בגבינה (500 גרם) • 1/2 כוס שמנת מתוקה • 1/2 כוס קטשופ • 1 כפית חרדל רגיל • 1/2 כפית טבסקו • 1/2 כפית פלפל שחור גרוס • 1 כף וודקה • גרידת פרמזן לפי הטעם

הוראות הכנה: מבשלים את הרביולי כ-3 דקות אל דנטה • מערבבים את השמנת, הטבסקו, הקטשופ, הפלפל והוודקה • מחממים קצת את הרוטב ויוצקים על הרביולי • בוזקים מעל פרמזן ומגישים

כתבות אחרונות באתר

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן