אם מפזרים את ענני האבק התקשורתי שעלו בעקבות נאומה של שרת התרבות והספורט מירי רגב די בתחילתו של מופע הפתיחה החגיגי של פסטיבל ישראל על מימון ממשלתי או לאו, על עירום באומנות כאומנות, אנחנו נותרים עם המנה העיקרית והבאמת חשובה בחיים, והיא ההילולה במקצבי הגרוב, הביט, הסול והFאנקי שיוצרים ומבצעים ישראלים זורעים כאן בשנים האחרונות באופן מוצלח ביותר ואמש הם הגישו את המיטב מיצירתם לאלפי הצופים שמלאו את בריכת הסולטן.

כי בעוד השרה והקהל המאגף משמאל או מימין מנהלים מלחמה מטופשת, מטומטמת וחסרת תכלית ומטרה בענייני אשכנזי ומזרחי, מערב ומזרח, שחור ולבן, פוריטניות או פלורליזם, מאחורי הקלעים כבר המתינו המוזיקאים שבאו לתת את המיטב בחגיגה.

"הגרוב הישראלי", סגנון, או יותר נכון זרם, שהתפתח בתחום המוזיקה המקומי בשנים האחרונות, מצליח להגיש את מירב הצדדים והמורשת על כל רבדיה בחברה הישראלית, הסגנון המוסיקלי באמצעותו מצליחים לשלב ולחדש בתחום הצליל ישן עם חדש, אקורדים או נעימות עתיקות המתיישבות על ביטים עכשוויים, מערב לצד מזרח, עבר עם הווה.

במסגרת ערב פתיחת הפסטיבל הגישו אוצרי הפסטיבל הפקת מקור בניהולו האמנותי של חיים שמש, שעתיים ויותר במהלכן עלו בזה אחר זה שורת הרכבים שנחשבים כהצלחות אתניות מרימות בהופעות מלאות קצב שמחה וגרוב.

מתחילים

האירוע נפתח עם תזמורת פירקת אלנור למוסיקה קלאסית מזרחית הכוללת 20 מוזיקאים יהודים וערבים, נוצרים, מוסלמים ודרוזים. המבצעים יצירות אינסטרומנטליות ומארחים כהרכב מלווה זמרים וזמרות אורחים. אמש ארחה התזמורת את הזמרת נסרין קדרי שכבר קבעה לא מעט הישגים אומנותיים בפס הקול של חייה כזמרת ערביה מוסלמית בישראל, החל מנטילת חלק באירועי יום העצמאות ועד הצטרפותה לדודו טסה והכוויתים במסגרת סבב ההופעות הבינלאומי של להקת רדיוהד האמורה להגיע לתל אביב הקיץ. צחוקו המר של הגורל הוא כי דווקא תזמורת זו, הנחשבת לממשיכת הדרך של תזמורת קול ישראל (בניצוחו של זוזו מוסא) המיתולוגית בערבית, תזמורת שצמחה מהשטח, מתוך אהבה ותשוקה למוסיקה הקלאסית המזרחית ומתוך אמונה במוזיקה כשפה על זמנית המסוגלת לחבר בין עמים, אמונות ודתות, אינה זוכה לתקצוב ממלכתי בניגוד לתזמורות "מערביות" כתזמורת הפילהרמונית ודומותיה…

ואז הגיע זמן הנאומים, האתנן שיש לשלם ליד המממנת, כל השאר היסטוריה.

אך זה נגמר, כמו כל חלום רע או טוב. כשקותימאן ולהקתו עלו לבמה ונתנו את הקטע הפסיכדלי שלהם White Monkey כשהבמה אפופה בענני עשן ואורות בוהקים, הערב חזר להיות גרוב אמיתי, בהמשך עולים בזה אחר זה לשניים עד שלושה קטעים ומייד מפנים את הבמה לבאים בתור, הערב, המופע, זרם בפלואו נכון ומדוייק כשרק שניות ספורות הפרידו בין שיר לשיר ובין אמן לאמן, זה המקום לתת רפסקט אדיר וגדול, שוב, לחיים שמש המפיק והמנהל המוסיקלי, לליטל "שונטי" לוגסי וצוות הבקליינרים שלה שדאגו מבעוד מועד להרים את הגיבוי הטכני הנכון, העשיר, הרחב והמדוייק כדי שהכל יזרום בקצב אחד, חוויתי הרבה מאוד מופעים בהם נוטלים חלק מספר רב של אמנים, לעתים השיטה למופע זורם הינה עבודה במערך כפול עם שתי במות שהקהל אמור להתרוצץ מפינה אחת לשניה תוך כדי, הפעם הכל רץ כמחזה אחד הזורם באופן שלם ומהודק על במה אחת מבלי שלקהל הייתה אילו האתנחתא ללכת ולהביא בירה תוך כדי, שוב – רספקט לנפשות הפועלות.

אז מי היה לנו כאן על הבמה?

תזמורת פירקת אלנור ונסרין קדרי, ליאורה יצחק, רביד כחלני והימן בלוז, טיפקס,   A-WA, קותימאן אורקסטרה, כנסיית השכל, כולם בביצועים למיטב להיטיהם, סוחפים את הקהל הרבגוני שצבא על הגדרות בקדמת הבמה ומילא את המדשאה הענקית של בריכת הסולטן לרקוד ולשיר יחד עם האמנים.

מה היה חסר לנו על הבמה?

ממש בקטנה, במחשבה שלאחר המופע – שילובים, מיזוגים. כי כל אמן, כל הרכב, הופיע את עצמו בעצמו, למעט שיר אחד של כנסיית השכל, שיר הסיום למופע – "תגידי שטוב" שהחל עם הצטרפותה של ליאורה יצחק כווקליסטית מלווה לשירתו של חזן ונמשכה כאשר כל המתופפים של כל האמנים הצטרפו לסשן תופים מרים אחד ארוך וקצבי, לא ראיתי את ההתמזגות שקצת חסרה לי, אם היו שואלים אותי, בפתיחה הייתי מצרף את הזמר היהודי דתי זיו יחזקאל לצידה של נסרין קדרי, נותן להם לבצע את אינתא עומרי, סמליות, דו קיום, חומות העיר העתיקה, אווירה, אמירה.

הייתי משלב את ליאורה יצחק לדואט משולש עם קובי אוז ודניאל קריאף מטיפקס, שיר שלהם, או אולי שיר שלה, הייתי מחבר את האחיות חיים A-wa עם רביד כחלני, חיבור שכבר נעשה בעבר והיה מחזק ומחדד את המסר הערב, אבל גם ככה אפשר לומר במפורש שהערב היה מוצלח, רבע שעה לאחר השעה אחת עשרה בלילה, כאשר ניתן סוף סוף אות הסיום, הקהל שעזב את בריכת הסולטן לעבר קו התפר של שני חלקי העיר, קניון ממילא ההומה אדם, היה עדיין חם להוט ושמח מהמופע, אצל רובם כבר נשכחה האפיזודה ההיא עם השרה רגב, וטוב שכך.