★★★★★

הסיפור של אשכול נבו, "הקומה השלישית", מתוך הרומן "שלוש קומות", עוסק במערכת יחסים סבוכה בין בני זוג ובין הורים לילדים. גם מערכת היחסים שלי עם ההצגה היא סבוכה. מצד אחד יש רגעים טובים ואין לי טענות לשחקנים, מצד שני, הדרמה אינה נפיצה, המחזה פושר והבימוי מאולץ.

יונה אליאן-קשת היא דבורה, שופטת בדימוס, אישה קשוחה כלפי חוץ, שעוברת טרגדיה משפחתית, נשארת לגור לבדה בדירה גדולה בשדרות רוטשילד בתל-אביב, חשה בדידות איומה וחוסר משמעות בחיים. היא מצטרפת לחבורת צעירים יפים ואידיאליסטים, שהם חלק של המחאה החברתית ב-2011. היא פוגשת אדם מסתורי שמשנה את חייה, ונפגשת מחדש עם בנה שהסתבך באירוע דריסה פלילי ומרד בהוריו, שלדבריו התנכרו לו. השינויים בחייה של דבורה ריככו אותה מעט והיא עוברת סוג של תיקון או חזרה בתשובה.

"הקומה השלישית" היא דרמה אנושית, שמתיימרת להיות גם חברתית. אבל אין כאן שום דבר חברתי מלבד הקריאות – "העם דורש צדק חברתי", כמה משפטים על יוקר המחיה והרבה צבע ותנועה. בדרמה חברתית עולים על בריקדות ומתלכלכים. כאן עולים, לכל היותר, על ספסלים, שמשנים צורה ממיטה לכיסאות וכד', והמחאה סטרילית.

 הדרמה האנושית היא ליבת המחזה וחבל שיוצרי ההצגה, כולל המעבדת המאוד מוכשרת דפנה אנגל-מחרז, לא העמיקו בה. הסובלים העיקריים מכך הם השחקנים, שהדמויות שלהם שטוחות וחד ממדיות בדרך כלל. שוב נוכחנו שלעבד סיפור למחזה, זו משימה קשה ביותר. כדי להצליח בה צריך לחשוב אחרת מבחינת הבימוי (כמו, למשל, ב"אישה בורחת מבשורה" על-פי גרוסמן), או לכתוב מחזה חדש.

יונה אליאן היא שחקנית טובה, אבל היו לה תפקידים טובים יותר. השינויים שהיא עוברת, אינם משכנעים.  הדמות שלה אינה בנויה כהלכה או שהיא אינה מעיזה ללכת איתה עד הסוף. לפעמים נדמה לי שהיא, כמו שאר השחקנים, "מסמנים" את התפקידים ולא חיים אותם באמת. מצד שני יש אנרגיה טובה על הבמה ומבחינה זו מגיעות מחמאות גם לצמד הבמאיות, שזו עבודה ראשונה שלהן בתיאטרון הממוסד: מאיה ניצן ואלה ניקוליבסקי. אגב, לא ברור לי תפקידו של "הבמאי המלווה" גלעד קמחי, שמקבל קרדיט בולט בתוכניה. או שציפי פינס, מנכ"לית בית לסין, ויונה אליאן, השחקנית הראשית, סומכות על שתי הבמאיות או שלא. במבחן התוצאה – ההצגה אינה אחידה ברמתה, יש רגעים מרגשים, בעיקר לקראת סיום, ויש הרבה רגעים, שעטופים בסטריאוטיפים ובקלישאות.

אני חייב לסייג את הביקורת ולומר, שהתגובות להצגה עשויות להיות שונות בקרב צופים, שעברו חוויות דומות לאלה שעוברים הגיבורים על הבמה, או מכירים אותן מקרוב. לכן יש צופים שההצגה תעשה להם "משהו" או אפילו תטלטל אותם. ויחד עם זאת, הדרמה על הדרמה מחווירה, לדעתי, מול הדרמה בחיים. תיאטרון אמור להעצים רגשות. כאן זה לא קורה. אני יצאתי מההצגה ברגשות מעורבים ועם תחושה חמוצה של החמצה.