את ג'ון טרבולטה ואוליביה ניוטון-ג'ון אמנם לא ראינו אמש על הבמה בהיכל התרבות של תל אביב, סמלים כל אמריקאים קלאסיים, אולם את האיש העומד מאחורי קול הפלצט המדהים בביצועו של שיר הנושא מתוך הסרט שיצא בשנת 1978 לפני כמעט ארבעים שנה –  Grease, ראינו וגם שמענו, פראנקי וואלי, נושק לשנתו ה- 83, שיערו צבוע כדי לכסות את הלבן, פניו כבר חרושות קמטים המעידים על גילו המבוגר אולם קולו, אוהו קולו, הדבר האמיתי, לא פלייבק ולא אפקטים אלקטרונים המבקשים לתמוך ולצבוע, פשוט מיתרי קול מהאיכות המובחרת שעושים את המלאכה בנאמנות כל שישים שנות קריירה, לוקח את הקהל שמילא את היכל התרבות למסע במכונת הזמן אל נקודות חשובות בתולדות האנושות, לפחות זו שתמיד חיבבה מוסיקה פופולארית.

פראנקי וואלי, או מי שמוכר לצעירים שבחבורה כדמות המובילה בסרט הסמי דוקומנטרי – Jersey Boys, הוא חתיכת זמר שיודע את המלאכה.

כבר לפני שישים שנה בקירוב, פראנקי ואלי, החל לשיר אקפלות בהרמוניות עם הרכבים שונים ברחובות ניוארק, בניו ג'רזי. הולך בדרך שהובילה לשורת להיטים אלמותיים בשנות השישים והשבעים – Sherry ,Big Girls don’t cry, Walk like a man ועוד,  מגיע למכירות של למעלה מ 175 מיליון אלבומים ונכנס להיכל התהילה של הרוקנרול בשנת 1990.

אז אמש האגדה הזו הרימה את כל הקהל בהיכל התרבות של תל אביב.

ההרפתקאה של המפיק כרמי וורטמן להביא את פראנקי וואלי לתל אביב נחתמה אמש בניצחון אמיתי כאשר בפני קהל רב שגדש את יציעי היכל התרבות של תל אביב, ובראשם מר דיויד מלך פרידמן, שגרירה החדש של ארצות הברית של אמריקה, החוגגת את יום הולדתה ועצמאותה המאתיים ארבעים ואחת, עלו חברי להקת ארבע העונות בהרכב הנוכחי הכולל ארבע זמרים צעירים המגיעים מקליפורניה, הרכב נגנים מצויין וכמובן פראנקי וואלי בכבודו ובעצמו, אשר למרות מידותיו הגופניות הלא גבוהות, גילו המאוד מאוד גבוה – האיש בן 83!! קולו המפורסם, הפלצט המיתולוגי שהרטיט לבבות רבים במשך קרוב לשישה עשורים בשירי הריקודים או הסלואו של פעם, נותר בכל איכותו הקולית, עמדתי קרוב מאוד אל פראנקי בתחילתו של המופע ובסופו, זה הוא, זה הקול, אלו העיניים, שלמרות השנים הרבות, עדיין נוצצות באותו זיק נעורים שובבני המלווה את השירה הכל כך חודרת אל תוך הגוף והנשמה.

אז געגועים לטרבולטה ואוליביה היו, אולם ההרכב החדש ישן של פראנקי וואלי וארבעת העונות הגיש לקהל ליין אפ שכיסה כמעט את כל הלהיטים הגדולים, אלו הצרובים בזיכרון האישי של רוב רובם של הצופים עוד מימי נעוריהם.

אחת מנקודות השיא במופע, מיד לאחר אתנחתא קצרצרה ומינורית בה החליף פרנקי חלק מתלבושתו הייתה הביצוע המדהים לשיר של להקת הדריפטרס, אני מתכוון לספניש הארלם המיתולוגי, ביצוע מעולה שסחף את כל ההיכל לסשן מחיאות כפיים עשיר וממושך. תשואות רבות נשמעו שוב בהיכל כאשר פראנקי הגיש את הביצוע לשיר הנחשב כצד B של התקליטון עליו הופיע השיר Rag Doll שהיה להיט ענק, מהו אותו צד שני אתם שואלים, אה, שיר לא ממש חשוב, כזה שממלא את הוויניל, משהו ששמו הוא Silence Is Golden, בכלל לקראת סיומו של המופע הגיע הרגע בו פראנקי פונה לקהל ורומז שכדאי גם לרקוד, זו ההזדמנות שאני מאיץ בחברי שנכחו בהיכל לקום ולעשות מעשה, זה לקח שניות ספורות עד שהרחבה בקדמת הבמה התמלאה בקהל מעריצים ומעריצות שהצטרפו לשירה בציבור עם פראנקי וואלי וחברי להקתו לאוצרות הלהיטים שעוד נותרו ברשימת השירים, כאשר ממש ברגעים האחרונים עובר פראנקי ולוחץ את ידיהם של כל ברי המזל העומדים צמוד לבמה, מותיר את הערב כחוויה מתקנת ואיכותית אחרי הסאונה הימתיכונית שחווינו ערב קודם בפארק הירקון. אמריקה היא ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, יש בה הרבה צדדים, השבוע טעמנו שניים מהם, רק דוכן נקניקיות וחרדל או המבורגרים וקטשופ לצד בירה באדוויזר לייט עם כמה זיקוקי דינור היו חסרים כדי להשלים את אווירת יום העצמאות של אמריקה.