Skip to content

"קרום" בתיאטרון הקאמרי: גם קומדיה עצובה היא קומדיה

המחזה הקלאסי של חנוך לוין, שמועלה בפעם השלישית, מוכיח שוב את גדולתו של המחזאי, שיודע באמצעות טקסט פיוטי ומלא חמלה לאבחן כה טוב את החולשות האנושיות. אילן רונן ביים הצגה משעשעת, נוגה ונוגעת ללב. אלון דהן, בתפקיד משנה, גונב את ההצגה
פחות מדקהזמן קריאה: דקות

★★★★

מה שחדש בהפקה הזו, שהבמאי אילן רונן העביר את הסיפור של חנוך לוין, משכונה ישראלית של שנות השבעים, לישראל 2017, ולשכונה וירטואלית שמתקיימת בפייסבוק, בוואטסאפ, ובשאר הרשתות החברתיות. למה? כדי להנגיש את המחזה לדור ה-Y, כפי שרונן הסביר לי אחרי ההצגה.

אשת חלומות, רק בחלומות. ירדן ברכה. צילום: ז'ראר אלון

אינני בטוח שהיה צורך בכך. הטקסט של לוין חזק מספיק והשפה התיאטרונית הייחודית שלו אינה זקוקה לשדרוגים כמו, למשל, עשרה מסכי וידאו בקדמת הבמה. הפרשנות של רונן לעיתים משעשעת, לעיתים משתלטת יתר על המידה על הסיטואציה. בכל מקרה היא אינה פוגעת במחזה, אבל גם אינה מוסיפה לו ערך מוסף. היא סוג של ריענון. גם כאן, כמו בכמה הצגות קלאסיות שראיתי לאחרונה, כולל "חלום ליל קיץ" ו"כטוב בעיניכם" של שקספיר, הסמרטפונים הם הכוכבים החדשים.

זוהי ההפקה השלישית של "קרום". הראשונה היתה ב-1973 בתיאטרון חיפה, בבימוי לוין, והשניה ב-2000 בקאמרי, בבימוי מיקי גורביץ'. "קרום" 2017 (שעתיים וחצי כולל הפסקה) היא קומדיה מרירה, שעוסקת בחולשות אנושיות: החמצה, חיפוש משמעות, פחד מכישלון, בדידות, רדיפה אחר האושר ובעיקר – התאהבות נואשת באשת חלומות בלתי מושגת, או בגבר נחשק ובלתי מושג.

היפוכונדר מאוהב. אלון דהן וכנרת לימוני. צילום: ז'ראר אלון

זה לא המחזה הכי מבריק של חנוך לוין, אבל זה לוין קלאסי. מצחיק עד כאב, פיוטי ואנושי, חכם ורגיש, אכזרי ומלא חמלה. מהמחזות היותר רכים ופחות בוטים. הכל יחסי כמובן. כי אצל השמרנים ביננו, כל מחזה של לוין הוא בוטה.

קרום (אודי רוטשילד), גיבור המחזה, חוזר מאוכזב מחו"ל לאחר שניסה את מזלו שם, ללא הצלחה. במילה אחת: כישלון. חזרתו מעידה, שלונדון לא חיכתה לו, ושהייאוש שם לא יותר נוח. לונדון היא רק משל. זה יכול לקרות בכל מקום אחר בעולם.

אמו "הפולניה" (ענת וקסמן) מנסה "לדאוג" לו והוא מנפנף אותה מעליו. מצד שני הוא מאוד זקוק לה ותלוי בה. היא, כמובן, עושה לו רגשות אשמה, ובכך חונקת אותו עוד יותר. אהובתו לשעבר, טרודה (דנה מיינרט הטובה מאוד), עושה הכל כדי שיחזור אליה, אבל הוא מאוהב באחת, צוויצי (ירדן ברכה המעניינת), בלונדינית מוחצנת ואשת חלומות, שמחזיקה מהצד מאהב איטלקי (גיא מסיקה המצוין) עד שתגיע, אם תגיע, לאביר חלומותיה.

האמא, הבן ורגשות האשמה. ענת וקסמן, אודי רוטשילד ודייויד בילנקה. צילום: ז'ראר אלון

לקרום יש חבר, תוגתי (אלון דהן במשחק נפלא), היפוכונדר ולוזר, שמתאהב באישה לא אטרקטיבית (כנרת לימוני), אבל רגע לפני שמתגשמים חלומותיו, גם אותה הוא מאבד. ולא רק אותה. המחזה מעוטר בשלל דמויות צבעוניות, שנכנסות ויוצאות בסצינות קצרות וממוקדות. דולצ'ה (ערן שראל) ופליציה (שרה פון שוורצה הנהדרת) למשל, הם בני זוג שאוהבים לבלות בחתונות, בעיקר בשביל האוכל.

קרום עובר ממשבר למשבר עד שהוא מתחבר לעצמו ולרגשות שלו, וזוכה בסיום למעין הארה פנימית. המשחק של אודי רוטשילד אינו שומר על רמה אחידה, והוא טוב יותר ברגעים השקטים, שבהם הוא אמין ונוגע ללב. החלק הראשון של ההצגה הוא חנוך לוין לייט. קליל. משעשע. די צפוי. בחלק השני אתה מקבל מכה בבטן. העלילה נכנסת להילוך גבוה, הסיפור פחות מצחיק ויותר כואב. ועדיין מדובר בקומדיה. גם קומדיה עצובה היא קומדיה.

ללכת או לא ללכת? ללכת. כי זה חנוך לוין. כי הבימוי, למרות ההסתייגויות, הוא נכון. כי המשחק טוב. כי זו הצגה משעשעת, אנושית ונוגעת ללב.

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן