האחים ז'אן פייר דארדן ו-לוק דארדן ("הבן", "רוזטה") כבר זכו פעמיים בפרס דקל הזהב היוקרתי בפסטיבל קאן, כשהאחרון בהם היה הסרט הנהדר משנת 2014: "יומיים ולילה", בכיכובה של מריון קוטיאר, כעובדת משרדית המנסה למצוא סולידריות בקרב עמיתיה – וזאת תוך מרוץ נגד הזמן לשמור על מקום עבודתה.

"הנערה האלמונית": דכדוך ובדידות בלב שכונה בלגית

עלילת הסרט "הנערה האלמונית" מביאה סיפור פשע נוגע ללב, מסתורין שיש לפתור ודמות ראשית שקל להזדהות איתה. יש גם שוטרים, פושעים ואפילו מרדף קצרצר. אבל עוד לפני שאפשר לדמיין סרט גדול, זה אינו מותחן משטרתי, כי אם אודיסיאה אנושית ואיטית מאוד בתוך קרביה של קהילה קטנטנה בעיר לייז' בבלגיה.

"הנערה האלמונית" הופק במלוא מובן המילה תחת הסימן המסחרי של האחים דארדן – מצלמות רועדות המוחזקות ביד – ללא חצובה, תאורה נטורליסטית, אי-שימוש במוזיקה ושחקנים עם ניסיון מצומצם. אדל האנל ("אהבה מקרב ראשון") בתפקיד הראשי מביאה עמה מרץ מרשים לדמותה. אולם להאנל אין את הכריזמה שהייתה לקוטיאר, ונראה כי אינה מתרגשת מדבר. על אף כל מה שהיא חווה במהלך הסרט, האמוציות שלה כמעט שלא נראות על המסך. מה מניע אותה לחקור פשע, מלבד מצפון – אינו ברור בסך העלילה. עלילת המשנה שבו היא מנסה לשכנע את המתמחה שלה לא לעזוב את לימודי הרפואה מרגיש כמו סטייה מיותרת.

הדארדנים משתמשים באינטראקציות בין אנשים אלה כדי לחקור בשקט את הדרכים שבהן הקהילה של לייז' נפתחת ונסגרת אל זרים. זהו עולם קשה, שבו העוני נמצא רק צעד אחד מסף ביתך. האחים הקולנוענים מצליחים, כמו בעבר, ללכוד את הקצב העצבני של החיים ומוסיפים רגע של פאתוס אמיתי, אם כי לא ממש ריאליסטי, על החברה האירופאית של ימינו.

"הנערה האלמונית" מיועד לאנשים סבלניים, שמעוניינים לצפות בהתפתחות עלילה כמו בצל המתקלף לאיטו. האווירה אמנם מדכדכת, וכמו בעולם האמיתי – לא כל הדברים מקבלים פתרון בהכרח, אבל כדי לקבל עוד נקודת תצפית על המציאות הקודרת של השכונות הפחות מבוססות בבלגיה, הסרט בהחלט מעשיר, מלמד, אם כי לא ממש מעניק תחושת מיצוי.

XXXXX