התערוכה המשובחת, המציינת 100 שנה לתנועת הדאדא, מציגה את המשמעויות הרבות סביב המושג "בית" דרך יצירות אמנות היסטוריות מתחילת המאה שעברה ועד לאמנים עכשווים בעלי שם עולמי. התערוכה הפילוסופית הזאת, שמפתיעה בעיצוב דמוי חלל תצוגה של איקיאה, מציגה חפצים ביתיים, כגון מגהצים, טלוויזיות, כסאות, שולחנות, משתנות, דלתות, חלונות ארונות ועוד, שמאז המשתנה של מרסל דושאן הפכו ליצירות קאנוניות המככבות במוזאונים החשובים ביותר בעולם.

חלק ניכר מ-120 היצירות המוצגות בתערוכה הפכו להיות כבר חלק מתולדות האמנות. ביניהן: 12 יצירות של מארסל דושאן, 6 עבודות של מאן ריי, 4 עבודות של אנדי וורהול, כורסת השפתיים החושנית של סלבאדור דאלי, דמיאן הירסט, עם מאפרה מלאת בדלי סגריות ב"טוב לחזור הביתה"  האמנית לואיז בורזואה עם פסל עוצר נשימה, האמנים היפניים יאיו קוסאמה, טקאקשי מורקאמי, ונארה יושימוטו, כריסטו שעוטף כל דבר, הקוריאנים נאם ג'ון פאיק ודו-הו סו, הצמד הסקאנדינבי אלמגרין ודראגסט, הצרפתיה סופי קאל, ויליאם קנטרידג' הדרום אפריקאי, האיטלקי מאריציו קטלן עם היונים המחרבנות ביציאה מן הבית,  הדלת של ז'אן מישל באסקיאט, הכסא של ז'וזף קוסות, ואפילו מונה חאטום, האמנית הפלסטינית שחיה בלונדון עם מגרדת ענק.

גם לאמנות הישראלית ייצוג מרשים בתערוכה: מיכאל סגן כהן עם כסא ההתיישבות שלו, האמנית המוסלמית חנאן אבו חוסיין עם יצירת הבלטות החתרנית שלה המתריסה על מעמד האשה בחברה הערבית, עדו בר-אל, פיליפ רנצר, הדסה גולדויכט, בלו סיימון פיינרו, הלה עמרם, נבט יצחק, עם השטיח הפרסי שלה שהפך למסך טלויזיה מרצד עם נוכחות של משחק וידיאו דיגיטלי,  ועוד יוצרים חלומיים בני זמננו, שמציגים סיפורים שונים, חלומות, חוויות וסיוטים שקשורים במילה "בית". 

הביקור בתערוכה מספק חווייה מוזאלית מרתקת, מרגשת ומעוררת מחשבה. לאמנים הישראליים והפלסטינים העכשוויים ייצוג מפתיע ומרענן בתערוכה. עבודותיהם שזורות בתוך מירקם האמנות הבינלאומית המשובחת שעשתה את דרכה לארץ מן האוספים החשובים בעולם. האוצרת עדינה קמיאן קשדן יוצרת בתערוכה מיצב-על המצפין בחלל התערוכה אמירה חברתית ופוליטית חשובה שמקשרת בדרך פואטית מכמירת לב בין מזרח למערב, בין גבוה ונמוך, בין מציאות וחלום, ובין נשגב לטרוויאלי. בין מחיצות התערוכה משתקפים נארטיבים מעולמות תוכן ותיאוריה שונים, כגון: הפסיכולוגיה, הפילוסופיה, הפוליטיקה והפואטיקה, המלחמות בין המינים, איזורי נוחות ומחוזות חרדה ואימה סביב הנושא בית.

הבית כמטפורה שמייצגת את המאבק בין המינים והאמנות כמעצבת ומובילה מהפכות חברתיות

"במידה מרובה התערוכה היא גם תערוכה פמיניסטית, שיש בה ייצוג לתפיסת הבית בחייהן של נשים. האמניות הרבות שמציגות כאן מביעות את דעתן דרך העבודות שלהן אמירה אישית על מקומה של האשה בבית, ובאופן נגזר מכך על מעמדה בחברה ." – אומרת לי אוצרת התערוכה עדינה קמיאן קשדן, באחת מבין הפעמים הבאות שאני שבה ומבקרת כמהופנטת בתערוכה.

בין העבודות המרשימות בתערוכה יצירתה של האמנית האקטיביסטית החברתית חנאן אבו חוסיין ילידת אום אל פאחם, שעובדת ויוצרת בירושלים. חנאן שמלמדת אמנות במוזאון ישראל, במכללת שנקר ובסמינר הקיבוצים, קוראת ליצירת הבלטות שלה מ-1998: אני/היא, אישה, נקבה, זונה, כבוד. ומתריסה באמירה האמנותית שלה על מעמדן הנרמס של הנשים בחברה הערבית, ועל תופעת הרצח במשפחה שרווחת בתרבות המוסלמית שממנה היא באה.

"באמצעות שינוי החומר, עיוות קנה-המידה, הזחה של נקודת המבט, פירוק של חפצים, הכלאתם או העברתם למקום אחר, האמנים מחוללים שינוי בחפצי יומיום שימושיים" –אומרת קמיאן קשדן.

"אני רואה בכלי מטבח חפצים אקזוטיים ולעתים קרובות אינני יודעת לגמרי מה תפקידם. גדלתי בתרבות המכשירה את האישה לבשל כחלק מתהליך התאמתה לנישואים, ופיתחתי התנגדות לכל הכלים האלה".– אומרת מונא חאטום על יצירתה שהוצבה בחלל "המטבח" בתערוכה.

קרש גיהוץ הופך אבסורדי ומאיים, האביזר השגרתי כל כך, הופך תחת ידיה של יאיוי קוסאמה היפנית, למרבץ זרוע פאלוסים, שעוד רגע יעברו תחת כבשן המגהץ הלוהט. ומשקף מצד אחד חרדות סירוס גבריות, אך מצד שני התקה של התפקידים הנשיים המסורתיים לאביזר כוחני מאיים, ופורץ גבולות מיגדריים.

 בחדר הילדים בית חלומות, חפצי מעבר מרגיעים ומפחידים ואירוטיקה חד מינית

הראש הענק של בובת מר DOB של טאקאשי מורקאמי, העשוי מבלון הליום, היא החפץ הבולט ביותר בחדר הילדים.  הדמות החמודה הזאת היא חיבור בין עכבר לקוף, היא נעימה, מצחיקה ומאיימת בו זמנית. היא דוגמה ל"kawaii"  תכונת ה"חמידות" שמאפיינת את התרבות הפופולרית היפנית בקומיקס ובסרטי אנימציה במנגה ובאנימֶה. ובו זמנית המילה בעלת הצליל הדומה שפירושה "מפחיד".  בובת-דובי משמשת ייצוג לאם בהיעדרה ומסמלת ביטחון, קשר ואהבה.  המילה "בית", כמו המילה "אימא" מכילה רבדים של משמעויות – פונקציונליות, ביולוגיות, רגשיות ומעבר להן.  למילה "בית" יש משמעות דומה בשל מרכזיותו כמקום אינטימי ומוגן, מקום המאפשר הישרדות.

החווייה בתערוכה רבת ממדים. ומתנועעת בין הקטלוג היפהפה שמעוצב בסגנון הקטלוגים של איקיאה, לבין המשמעות של היצירות המתפענחת בכתוביות על הרצפה המציינות את שמות החדרים, ואת שם האמן/ית והיצירות. כאילו התנועענו על נייר של תוכנית אדריכלית של בית.

ההתבוננות ביצירות תוך כדי שיטוט מעוררת מחשבה על מלאכת החיים בתוך הבית. על ההירקמות של  תפקידים גבריים ונשיים. על היווצרותן של משפחות חדשות, משפחות הקשת. על תופעות של איסוף ואגירה של חפצים. ועל הבית כמקום חשוב ומרכזי בעיצוב הזהות העצמית, ובהבניה של השתייכות למשפחה ועל יצירה של זיכרון, זהות לאומית ותרבותית.

 מפת העולם של אליגיירו בואטי האטלקי, שנרקמה באפגניסטן, מציגה את הבתים הלאומיים של עמי העולם שהטריטוריה שלהם מוגדרת באמצעות הגבולות, והלאומיות שלהם מסומלת על יד הדגל הלאומי. צילום: סיגל גליל

בית – בין מבנה נפשי למבנה פיזי

"בתים הם מבנים של התודעה" – אומרת האוצרת עדינה קמיאן קשדן.  מצד אחד יש לבית מציאות פיזית של בניין, אבנים, קירות, כמקום מגורים, חלל פרטי ואינטימי שבו חיים, ומצד שני לבית יש משמעות רגשית ופסיכולוגית. זהו  מקום שבו נוצרת תחושות כגון: שייכות, הגנה, אהבה ומחסה, בית שהוא מבצר.

למושג בית הצטברו שכבות של משמעויות, זכרונות והתייחסויות. החל ממערות האדם הקדמון, דרך בקתות עץ בטבע, וכלה בגורדי שחקים, כמבנים שנועדו למשכן האדם. כן, ויש גם בתים אחרים. כמו בתים לאלים, בתי כנסת, קתדרלות, מסגדים, כמו גם בתים לאמנות כמו מוזיאונים או גלריות…. ואפשר להפליג עם המציאות לעבר בתי חולים, בתי משוגעים, בתי ספר ועוד ועוד בתים קולקטיביים יעודיים. ועד לבתים רעיוניים ותרבותיים כגון: בית לאומי. או בית חלומות… עם השנים האדריכלות פיתחה צורות רבות של בתים שנועדו להגן ולשמש מחסה, כמו גם לשמש מקום למפגש  וליצירת קהילות.

את חלל השירותים בבית הוירטואלי הזה מאכלסות המשתנה/מזרקה ההיסטורית של מרסל דושאן, וסידרה של משתנות אדומות פעורות שפתיים. שלישיית המשתנות המפוסלות מליפסטיק של רייצ'ל לקוביץ, ספק מאיימות ספק צופנות בחובן הבטחה לעונג אירוטי.

את חלל השירותים והרחצה סוגר צמד הפרוטומות היפהפיות בלבן שיש ובחום שוקולד, "לקק והקצף" של ז'אנין אנטוני. פסלי הדיוקן העצמי שלה, המהדהדים אמנות יוונית/רומית קלאסית, עשויים האחד מעיסת שוקולד שליקקה בלשונה, והשני מעיסת סבון שהקציפה וקירצפה. הפסלים שעוברים תהליך של התכלות ואיבוד צורה אנושית תוך כדי פעילות אנושית יום ימית כגון רחצה, ליקוק או אכילה, מייצגים את העובדה שביתו הראשון של האדם הוא בעצם גופו הפיזי.  והעור המתמוסס הוא הגבול המפריד בין הפנים לבין החוץ, בין האני לבין הלא-אני.

בית הוא משהו שאתה נושא איתך כל חייך

אומר האמן הקוראיני דו-הו סו, המציג ארון בגדים שקוף, בחלל הכמעט האחרון לקראת היציאה מן התערוכה.  הביקור בתערוכה הוא לכאורה טיול בחללים של חדרי הבית. בית מוכר, של כל אחד מאיתנו.  שהוא בו בזמן גם בית זר.  בית של אף אחד… בית בתוך בית. בית נפשי בתוך בית פיזי. בית מנטלי בתוך תערוכה במוזאון.

ובחדר ההלבשה מתנועע המובייל הפיוטי העשוי מקולבים שמאן ריי קרא לו "מכשול" שמטיל צל יפהפה על הקיר. קולבים שאולי אף פעם לא יתלו עליהם בגדים. בחדר גם צילום חלוק הרחצה המיותם של סופי קאל, המנכיח אהוב יקר ונעדר ומכתב געגוע שהיא כותבת עליו, עם טקסט פואטי קורע לב על טבעה של האהבה. מראות רבות פזורות בחדרים השונים של הבית. המראה האלטרואיסטית שאינה משקפת אלא את הזולת, של מיכלאנג'לו פיסטולטו, ומראת היוהרה של ברברה בלום, המראה הנרקיסיסטית.

הכוריאוגרפיה בתערוכה כתוכנית אדריכלית של בניין

התכנון של התערוכה עוצב כמו קווים שמשורטטים על הרצפה ומייצגים  קירות ומעברים בתוכנית אדריכלית של בית. במרבית מיתחם התערוכה רק מחיצות לבנות חצי שקופות מפרידות בין חדרי הבית, ויוצרות תחושה אוורירית של מרחב פתוח וזורם. צלליות מטושטשות של היצירות ושל האנשים מן החדרים האחוריים חודרים ומשתקפים בחדרים הקדמיים. החווייה האדריכלית היא רבת רבדים, וכוללת תפיסות אדריכליות מתרבויות שונות. היא מחברת בין מרחב אישי סגור ומבוצר של חדר שניתן אפילו לנעילה, לבין מרחב מזרחי פתוח, אולי של אוהל או של את בקתת הקש היפנית המסורתית, שקירות השוג'י שלה עשויות מחיצות נייר ניידות בתוך גריד של מסגרות. ופרגודים חצי שקופים חצי אטומים, שמאפשרים מודולריות של החלל, ומשחקים של אור וצל מרתקים בתוך הבית במהלך שנות היום המשתנות.

המחיצות שקופות בין החדרים בבית הוירטואלי- ריאלי הזה יוצרות אווירה ערפילית למחצה ושקטה בין היצירות, חפצים הפזורים בחלל הגלריה הענקית במוזאון. תוך כדי שיטוט בתערוכה צפות תיאוריות מעולמות ידע שונים. החל מתולדות האמנות עם ההקבץ היפהפה שמתחיל בדאדא ובסוריאליזם, ומגיע לאמנות העכשווית והפוסט-מודרנית . עבור דרך לפסיכולוגיה, סוציולוגיה ואנתרופולוגיה, וכלה בגיאוגרפיה, ותרבות הצרכנות של המאה העשרים ואחת. התערוכה תוך כדי עיסוק בבית, מיתייחסת גם לשאלות של זהות. זהות אישית, זהות תרבותית, זהות לאומית, זהות מיגדרית. ומציפה קונפליקטים לא פתורים כגון עקירה, נדודים, אלימות שנחוות במבנים חברתיים ופוליטיים שונים.

התנועה בתערוכה מתחילה במעבר הרחב בכניסה הראשית למוזאון שמייצגת  מן המבואה ופונה אל הכניסה לבית,  לגלריה של התערוכה. וממשיכה אל חדרי הבית החל בסלון, המטבח, חדר האוכל, המזווה, חדר השירות, חדר האמבטיה, חדר המשחקים של הילדים,שמתיחס לזכרונות הילדות, חדרי שינה , שלפעמים אינה שינה אלא סיוט, חדר העבודה, ואפילו יציאה אל ספסל בחצר, וחנייה, ואפילו יונים הומות ומפרישות לשלשת ועשב שוטה צומח בשולי הקיר.

 אך למעשה הביקור בתערוכה הוא כמו כניסה לחלום של עליסה בארץ הפלאות… כמו סיור דמיוני, שבו כפיות יותר גדולות יותר מגוף אדם, הפומפיה/מחיצה שנראית נראית כמו חומה היא חדה מחוררת ומאיימת. ושלישיית המשתנות נראות כמו פיות פעורות של נשים מרוחות בליפסטיק אדום…

באוצרות הנפלאה שלה, שניתן להגדירה כיצירת אמנות בפני עצמה, מציפה עדינה קמיאן קשדן תחושות שונות שמתקשרות לבית, ועל חוויות והתרחשויות מאיימות, מפחידות ומטרידות שמתרחשות בו. בית שהופך למקום זר שמאיים על שלימות האני. בית כמקום שבו מתרחשות פעולות אירוטיות של אהבה, אך יכולות להתרחש בו גם פעולות של כפיה, אונס, אלימות וגילוי עריות בתוך המשפחה. מצבים קשים שבהם המקום המגונן הופך להיות מאיים.

כמו שהחללים בתערוכה חודרים האחד לתוך השני, ונוכחים זה בזה והחפצים/יצירות  מתכתבים זה עם זה, כך מוצגת ההמשכיות בין הדורות השונים של האמנים, המחשבות והרעיונות, המהפכות החברתיות והסגנוניות בתולדות האמנות החל מהדאדא ועד ימינו. 100 שנה של היסטוריה, מקופלות בחלל הזורם הזה במוזאון ישראל, שצופן בחובו גם כמה מצבים של היסטריה אנושית, ושערוריות סוערות שצמחו  בשדה המרתק של תולדות האמנות.