מחרוזת הסיפורים "יופי שאין לו תכלית" של גי דה מופסן היא בבחינת מעט המחזיק את המרובה. כל סיפור בקובץ הסיפורים מתחיל אמנם בנקודה מסוימת ומסתיים באחרת, אולם רובם ככולם של הסיפורים מגרים את המחשבה ומפריחים באוויר רצף של שאלות סמויות-למחצה, כך שהם ממשיכים לרדוף את הקורא הרבה לאחר שהם מסתיימים.

כך למשל, הסיפור הפותח את הספר, "בשר שומן", עוסק בקומץ אנשים שנוטשים בכרכרה את העיר רוּאֶן במהלך מלחמת צרפת-פרוסיה (סוף המאה התשע-עשרה), ונקלעים למלון בדרך. המלחמה, שכולאת את הנָסים לאותו מלון, אינה מבטלת את המעמדות ביניהם וגם לא את הצביעות המאפיינת את המעמדות. מעבר לצביעוּת שנוטפת מיושבי הכרכרה, אני מצאתי בסיפור גם עדות לכך שיותר משהמלחמה משחיתה את חייליה, היא משחיתה את האזרחים, אשר מוצאים בה נקודת משען לעגן בה את צביעותם.

תיאור המלחמה מזווית רעננה עולה גם בסיפור "מדמואזל פיפי", שבו קבוצת חיילים פרוסית משתכנת בארמון בצרפת למספר חודשים, ומבקשת לנצל את הזמן על מנת ליהנות ממנעמי העיר, לרבות בתי הבושת שלה. ובתוך הסיטואציה הפסאדו-מלחמתית הזו, החיילים הגיבורים הללו זוכים לשיעור בגאווה לאומית, בעיקר מצד הזונות של העיר – לא הנשים ולא הסיטואציה בהם היינו מצפים לשיעור בלאומיות. ככלל, הזונות מככבות בסיפוריו של מופסן, שהיה ידוע בחיי הפריצוּת שלו. פרט לסיפורים "בשר שומן" ו"מדמואזל פיפי", גם בסיפור "בית טֶלייה" הנפלא הזונות זוכות לתיאורים מעריצים, כאשר הן גורמות לכפר שלם לרגע של התעלות וקדושה.

"בית טלייה", כמו גם הסיפור "מיס הארייט", מבליט את הנקודות בהן מותר הסיפור הקצר על הרומאן. הספר, על כל שבעה-עשר סיפוריו, מציג גלריה יפהפייה של דמויות מרשימות, אשר הקוראים מתוודעים רק לחלק קטן מחייהן. בדיוק כאשר הקורא רוצה לדעת קצת יותר על רשל מהסיפור "מדמואזל פיפי" או ז'אן ולוק מהסיפור "חייל קטן" – הסיפור נחתם, משאיר את הקורא עם טעם של עוד.

נוסף על היתרון שיש לסיפור הקצר כז'אנר, "יופי שאין לו תכלית" מציג את היתרון שיש לקובץ של סיפורים קצרים, אשר קריאתם ברצף מפתחת אצל הקורא תבניות חשיבה וצפייה, למשל כאשר שני סיפורים נקראים בשמות דומים או סיפורים הנפתחים בתבנית של סיפור בתוך סיפור. ההתחלה הזהה רק גורמת להשהיית מנגנוני הביקורת של הקורא, כך שהמשך הסיפור מצליח להפתיע אותו.

אמצעי ספרותי נוסף שמפציע בספר הוא "סיפורי הפתעה", כמו בסיפורים "אור ירח", או "המחרוזת", כאשר סופו של הסיפור מגלה לנו פרט שלא ידענו ומאיר לאחור את כל הסיפור באור שונה. יש לסיפורים אלו יתרון, באשר הם מצמידים את תודעתו של הקורא לזו של אחת הדמויות, וכך מבליטים את הפער שבין החוויה הסובייקטיבית לבין ההתרחשות האובייקטיבית. אולם אלו לדעתי הסיפורים הפחות טובים בספר, שכן לעתים נדמה לי כי מעייניו של המספר נתונים אך ורק לחשיפת הסוד, והתעלול הספרותי הזה בא על חשבון פיתוח של העלילה.

לצד סיפורים טובים נוספים, כמו "זוג רעים" או "מטע הזיתים", יש בספר סיפורים בינוניים ואף פחות מכך, כמו "בדל חוט", או "מכירה". גם "יופי שאין לו תכלית", הסיפור שזכה להכתיר את הספר בכותרתו, נמנה עם סיפורים אלו, ואני יכול רק לשער שהסיפור הזה נבחר בשל שמו המסקרן. בין אם העורכים סברו שמדובר בסיפור מוצלח יותר ובין אם לאו, מוטב היה לדעתי לו היו בוחרים בשם מדויק ומצומצם יותר כמו "סיפורים מובחרים" וכיוצא בזה, כיאה למסורת הנטורליסטית מבית מדרשו של מופסן.

יופי שאין לו תכלית • גי דה מופסן • מצרפתית: רמה איילון • פן הוצאה לאור – ספרי חמד – ידיעות אחרונות • 2016 • 311 עמ'