Skip to content

אם תרצו אין זו אהבה

ההצגה "אברם" מאת דוד לוין ובבימוי עודד קוטלר בתיאטרון הרצלייה מציבה מראה אכזרית מול החברה הישראלית הגזענית, המנוכרת וחסרת החמלה. המחזה בינוני פלוס, אבל דב'לה גליקמן ולהקת שחקנים מצוינת עושים את העבודה. >> ציון 8  הצגת בכורה / ירמי עמיר  רגע לפני שאנסמבל תיאטרון הרצליה נפח את נשמתו בעונה שעברה בגלל רפרטואר שלא דיבר לקהל הישראלי, […]
פחות מדקה זמן קריאה: דקות

ההצגה "אברם" מאת דוד לוין ובבימוי עודד קוטלר בתיאטרון הרצלייה מציבה מראה אכזרית מול החברה הישראלית הגזענית, המנוכרת וחסרת החמלה. המחזה בינוני פלוס, אבל דב'לה גליקמן ולהקת שחקנים מצוינת עושים את העבודה. >> ציון 8

 הצגת בכורה / ירמי עמיר

מצחיק ונוגע ללב. גליקמן. צילום: גדי דגון

 רגע לפני שאנסמבל תיאטרון הרצליה נפח את נשמתו בעונה שעברה בגלל רפרטואר שלא דיבר לקהל הישראלי, הוא התעורר לחיים חדשים. ההצגה הראשונה שהתיאטרון מעלה בעונה החדשה ועם המנהל האמנותי החדש, עודד קוטלר, היא "אברם". מחזה מקורי של דוד לוין על חייהם של אנשים שהגורל בגד בהם ושוכנים בחצר האחורית של החברה הישראלית.

אם נתעמק קצת, מדובר בדמויות המייצגות טיפוסים בשולי החברה, שכולנו מכירים, אבל אנחנו מתעלמים מהם במקרה הטוב או לא רואים אותם ממטר במקרה הפחות טוב. אם נתעמק יותר, המחזה מדבר על החלום ושברו: החלום להקים כאן מדינה שבנויה על אידיאלים ועל ערכים של שוויון וסולידריות – והשבר שמתבטא במציאות הקשה כפי שהיא משתקפת בתחנה המרכזית הישנה בתל אביב: אלימות, ניכור, הומלסים, זונות, עובדים זרים, אתיופים, נשים אבודות וגברים בודדים.

כולם רוצים אהבה. לאהוב ולהיות נאהבים. ובכך אינם שונים גם מתושבי הרצליה פיתוח או מהמשתתפות בסדרה "מעושרות". אבל כאן, במקום הכי נמוך בתל אביב, האנשים חסרי מזל, החיים נטולי חמלה והניסיון להשיג אהבה הוא חסר תקווה.

המחזה של לוין בנוי מתמונות קצרות, אינטנסיביות ואנושיות. אבל בשלב מסוים המחזה נתקע והסיפורים מתחילים לחזור על עצמם. בסדר, הבנו את הרעיון, מה הלאה? חלק מהדמויות משורטטות בקווים גסים וחלקן נוטות להיות סטריאוטיפיות.

ובכל זאת, למרות חולשתו היחסית של המחזה, ההצגה מצליחה לגעת בזכות הבימוי הקצבי של עודד קוטלר ובעיקר בזכות המשחק המצוין של כל השחקנים. כבר זמן רב לא ראיתי להקת שחקנים כל כך מגובשת, מעניינת ואנרגטית.

הגדול מכולם הוא דב'לה גליקמן, שמגלם הומלס – שחקן רוסי לשעבר, אבא לשעבר ובעל לשעבר. הכול לשעבר. מה שנותר לו הם הזיכרונות. אף אחד לא רוצה אותו, לא סופר אותו ולא מכיר בכישרונותיו. גם לא התיאטרון הקטן שמול התחנה המרכזית. אבל ההומלס השיכור הוא אחד האנשים הכי צלולים בסביבה. גליקמן נוגע ללב במשחק מבריק, יצירתי ומצחיק. נראה לי, שכשחקן הוא מאוד נהנה מהתפקיד הקומי-טרגי – וזה סוד הצלחתו.

החצר האחורית של החיים. לאה קמחזי ואלי מנשה. צילום: גדי דגון

אהבתי גם את איצ'ו אביטל, שמגלם עובד זר מרומניה, שמתאהב בזונה (נעמי פרומוביץ'). וגם את לאה קמחזי, שחקנית טעונה ורבת גוונים, שזועקת לתשומת לב ולאהבה אמיתית.

שאר הדמויות, שמגלמים גבי עמרני, יואב הייט, רחל דובסון, שי פרדו ואלי מנשה, באות ויוצאות, בדרך כלל בזוגות או בשלישיות, מרימות אחת לשנייה להנחתה – ומפנות את מקומן לאייטם הבא. אמרתי אייטם כי ההצגה בנויה על חתיכות חיים הלקוחות מהמציאות. אפשר לקרוא לזה הצגה רלוונטית, קצת עיתונאית, אבל אני מעדיף תיאטרון כזה שמדבר אלי בשפה שלי על פני הצגה "פיוטית" שמנותקת מהחיים.

למרות המסר הקשה, "אברם", לטעמי, הוא מחזה לייט. המציאות הרבה יותר קשה ומורכבת. אבל כמו שדוד לוין אמר לי אחרי ההצגה הוא אינו מאמין בלהיות בוטה ולתת אגרוף בפנים של הקהל. יכול להיות שהוא צודק. לדעתי הוא טועה.

אנסמבל תיאטרון הרצליה יצדיק את קיומו אם ימשיך לעשות תיאטרון רלוונטי, בועט וגם פוליטי. תיאטרון שיגרום לנו, הצופים, להביט במראה – ולהתבייש. תיאטרון שיעז ולא יתחנף לקהל.  

עוד בתרבות: האוסקר שעשה היסטוריה

וגם: דפנה רכטר פותחת את הכול

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן