הגרסה הקולנועית של "זה" עובדה אל המסך הגדול מהנובלה המפחידה של סטיבן קינג, כפי שפורסמה לראשונה באנגלית ב-1986. הסרט בילה הרבה שנים בפיתוח תסריטאי, תחת השגחתו של הבמאי קארי פוקונגה ("חיות ללא לאום"), בטרם מושכות הבימוי הופקדו בסופו של דבר בידי אנדרס מוסצ'יאטי ("מאמה"). החלפת הבמאים יצרה ספק רב בקרב המעריצים אם אופי הכתיבה האימתני של קינג יעבור מסך, בהתייחס לכך שהעיבוד הטלוויזיוני ליצירה של קינג הייתה חלשה במיוחד. למרות תהליך הפיתוח האיטי והחלפת אנשי הקריאייטיב, "זה" הוא אחד הפרשנויות הקולנועיות הטובות יותר לקינג, ביחס לכמות הסרטים הרבים שנעשו על פי ספריו (כ-58 נכון לכתיבת שורות אלה). כמשל התבגרות של נערים צעירים, "זה" מצליח להפחיד ולרגש, על אף שמתייחס רק לכמחצית מן הספר ולא מחזיק את עוצמתו.

"זה": בלי סקארסגארד בתפקיד פחות ידידותי מבדרך כלל

במונחי סיפור, "זה" הוא יותר פנטזיה מטרידה, בהתאם לקו שטווה מוסצ'יאטי בסרטו הקודם, מאשר 'מפחיד' במונחי הקולנוע של ימינו. עם זאת, הסרט נאמן ברוחו לספר שכתב קינג, למרות שנעשו שינויים משמעותיים בדיאלוגים, כמו גם עדכון תקופת הזמן שבה חברי מועדון הלוזרים הם צעירים מתבגרים משנות החמישים לשנות השמונים של המאה הקודמת. מוסצ'יאטי אינו פועל באותו הקצב שבו עובדים מיטב במאי האימה המודרניים (ראו למשל ג'יימס וואן, "לזמן את הרוע", "המסור" או דיוויד סנדברג, "אנאבל"), בכל הנוגע לאווירה מאיימת, יצירת מתח או בניית קטעים מקפיצים. עם זאת, כיוון שהוא מציע דימויים מטרידים וסיפור יותר מעמיק מרוב סרטי האימה כיום, "זה" מצליח לזעזע את הצופים יותר מעמיתיו, למרות שהוא רק 'מאיים' ולא ממש 'מפחיד'.

התסריט של "זה", שמיוחס לפוקאנגה ולשותף הכתיבה שלו, צ'ייס פאלמר, כמו גם גארי דאוברמן ("אנאבל 2"), בוחן את אותם הנושאים של צער ילדות וטראומה, כפי שעשה קינג ברומן המקורי, כולל הרעיון המודרני שיש להתמודד עם רוע באופן פעיל באמצעות שיתוף פעולה ואמון הדדי. העיבוד של מוסצ'יאטי עושה צדק ליסודות אלה, הודות לשחקנים הצעירים, הכריזמטיים והמשכנעים, המביאים לחיים את דמויותיו השונות של מועדון הלוזרים. אם זה ביל (ג'יידן ליברר) הכריזמטי, בוורלי (סופיה ליליס) הנחמדה, ריצ'י (פין וולפהארד) המתחכם, בן (ג'רמי ריי טיילור) החנון, מייק (צ'וזן ג'ייקובס) האמיץ, סטלני (ווייט אולף) המעשי וכן אדי (ג'ק דילן גראיזר) ההיפוכונדר. הלוזרים מביאים איתם לב והומור, וקל להריע ולעודד אותם, בעודם נלחמים ברוע ואימה בעולם פנטסטי והרפתקני.

בעוד "זה" בוחן את הכאב ואת הסבל של חברי מועדון הלוזרים עם מספיק עומק (של ביל ושל בוורלי יותר מאחרים), כדי לגרום לקהל הצופים להזדהות עם המניח למעשיהם, הוא פחות מצליח לשכנע במניעי המבוגרים שמאכלסים את העיירה, כמו גם את מעשיו של הנער-בריון המקומי, הנרי באוורס (ניקולס המילטון). הסרט "זה" רק מרמז על ההשפעה שיש לרוע על העיירה ולאנשים המתגוררים בה (כולל האב שמתעלל בבוורלי), והנבלים המבוגרים בסרט מצטיירים באופן קיטשי, כאילו הם הנערים המתבגרים בעצמם. המיתולוגיה מאחורי הסיפור, כמו גם המניעים מאחורי היצור המאיים אינם מתגלים כאן כמעט, אבל ביל סקארסגארד ("נאמנים") מצליח להשאיר את חותמו בתפקיד הנבל המפלצתי, לבטח מהדמות הליצנית מסדרת הטלוויזיה של שנות התשעים.

אין זה סוד ש-"זה" מעבד רק מחצית מהרומן המקורי של קינג למסך הגדול (כפי שצוין לעיל), ואף על פי כן, הסרט עובד כסיפור עצמאי, ומותיר רק כמה פיתולי עלילה בלתי פתורים או שאלות שלא נענו. הסרט השני, שטרם נקבע לו מועד הפקה נכון לכתיבת שורות אלו, פוצל לשניים מסיבה חכמה, שכן הוא מאפשר למוסצ'יאטי להרחיב את היריעה והסיפור בחלק ההמשך, מבלי להיכנע לזמן ולאקספוזיציה בחלק הבא. כיוון שהסרט "זה" עונה ברובו לציפיות הקוראים, ונראה כי גם ישבור קופות בהתאם, סביר להניח כי גם החלק השני ייצור תורים ארוכים בקופות הכרטיסים.

XXXXX