Skip to content

כיצד מתרחשת היסטוריה? על הספר "לידתה של מהפכה" של אוריאל לין

את הספר "לידתה של מהפכה" של אוריאל לין קראתי בשקיקה. החל מרגע הקמתה מדינת ישראל מנסה לכונן חוקה עם מגילת זכויות אדם. כיצד זה שבמרץ 1992, כ-44 שנה לאחר הקמת המדינה, העבירה כנסת ישראל שני חוקי יסוד שמעגנים את זכויות האדם? הספר נקרא בנשימה עצורה כי יש בו מענה מסוים לשאלות אלו: כיצד התרחש הנס […]
פחות מדקהזמן קריאה: דקות

את רובו של הספר "לידתה של מהפכה" של אוריאל לין, קראתי כאילו היה ספר מתח, כמעט הייתי אומר בנשימה עצורה. הספר מגולל את סיפור כינונם של שני חוקי-היסוד המרכיבים את ליבת מגילת זכויות האדם של מדינת ישראל, חוק-יסוד: חופש העיסוק וחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו. בסיפור הזה ללין יש חלק מרכזי מאוד: עוד לפני שהוא העלה אותו על הכתב הוא היה אחד השחקנים הראשיים בו, באשר הוא היה יושב-ראש ועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת, הוועדה שהכינה את חוקי-היסוד לקראת הצבעה עליהם במליאת הכנסת. כפי שמעיד עליו בהקדמה נשיא בית המשפט העליון בדימוס, פרופ' אהרן ברק, ללא לין – וללא השותף שלו למזימה/משימה, חבר-הכנסת אמנון רובינשטיין – ככל הנראה חוקי-יסוד אלו לא היו באים לעולם.

כיצד זה ספר על הליך חקיקה, שהוא לרוב הליך סיזיפי ומתיש, נקרא בנשימה עצורה? אין זה בשל יכולות כתיבה יוצאות דופן של לין; כתיבתו של לין קולחת, אך הוא לא ג'פרי ארצ'ר או אגתה כריסטי. יתרה מזו: איך זה נגמר בסוף כולם יודעים – הסוף ידוע, חוקי היסוד אושרו בכנסת. אז מה הופך את "לידתה של מהפכה" לספר כה מותח?

כפי שלין מפרט בהרחבה – בהרחבה מדי אולי – החל מרגע הקמתה מדינת ישראל מנסה לכונן חוקה עם מגילת זכויות אדם; כך היא התבקשה בהחלטת האו"ם מכ"ט בנובמבר 1947, וכך גם הצהירה במגילת העצמאות. אפילו הצעתו של חבר-הכנסת יזהר הררי מ-1950 לכונן חוקה "פרקים-פרקים", כשכל פרק יהיה חוק-יסוד, אמנם הביאה לעולם את חוקי היסוד המכוננים את המשטר הדמוקרטי בישראל, אך לא מגילת זכויות אדם. מדוע דווקא לין הצליח? כיצד זה שבמרץ 1992, כ-44 שנה לאחר הקמת המדינה, העבירה כנסת ישראל שני חוקי יסוד שמעגנים את זכויות האדם? הספר נקרא בנשימה עצורה כי יש בו מענה מסוים לשאלות אלו: כיצד התרחש הנס הזה?

*

התשובה לשאלה כיצד מתרחשת היסטוריה, כיצד הפכה שנת 1992 לשנת מפנה במדינת ישראל – מצויה בשילוב של אנשים עם הבנה היסטורית ומשפטית עמוקה, שכעורכי-דין טובים יודעים לקרוא את האותיות הקטנות שבתקנון הכנסת, יחד עם נסיבות מיוחדות: שילוב הכוחות של רובינשטיין מהאופוזיציה יחד עם לין ושר המשפטים דן מרידור משורות הקואליציה; הבחירה במסלול של הצעת חוק פרטית כך שזו תעבור מתחת לרדאר של הממשלה, ועם זאת הצעת חוק שבנויה על הצעת חוק דומה של דן מרידור, כך שרובינשטיין יוכל להציג אותה לכנסת כהצעה "שלכם"; פיצול הצעת החוק של מרידור על מנת שיהיה יותר קל להעביר כל חלק; וכן עבודת הכנה יסודית של לין שסיכלה את כל המוקשים שגרמו להצעות הקודמות להיגדע בעודן באבן. כל אלו הפכו את חוקי היסוד לחזון שהתגשם.

לצד כל אלו, לין מתאר גם נסיבות אחרות שסייעו לחוקי-היסוד לעבור ושאני מצאתי אותם כבעייתיים, בבחינת "כשר אבל מסריח", ולין אינו נותן עליהם את הדעת. לין למשל מציין כי העובדה שהכנסת הייתה בדרך לבחירות והמשמעת הקואליציונית התרופפה, תרמה אף היא להעברת החוק. האם העובדה שבזמן ממשלת מעבר, כמו באותה שעה, על הממשלה לנהוג בריסון ובאיפוק, שכן היא כבר איננה מושלת מכוח אמון הכנסת – איננה משליכה אף היא על התנהגות הכנסת, ואין זה ראוי בתקופת דמדומים זו להעביר את מגילת הזכויות של מדינת ישראל?

ניכר, הן בכתיבתו של לין והן בהקדמה של אהרן ברק, כי הספר מבקש להשיב לכל המתנגדים למהפכה החוקתית, ובעיקר לטיעון האומר כי חברי הכנסת לא ידעו על מה הם מצביעים וכי הם מעולם לא התכוונו להעניק לבית המשפט סמכות לבטל חקיקה ראשית של הכנסת. לין אמנם משיב לביקורת זו במפורש, וטוען כי חברי הכנסת ידעו בהחלט על מה הם מצביעים – בין השאר על ידי קריאות ביניים של חבר הכנסת מיכאל איתן, שהציף שאלות אלו.

אלא שלדעתי התשובה של לין אינה מספקת, שכן השאלה אינה מה הסמכות הניתנת לבית המשפט, אלא כיצד בית המשפט יפרש את הסמכות הזו. המקרה הראשון שבו בית המשפט קבע שחוק שחוקקה הכנסת אינו חוקתי שכן הוא סותר את חוק-יסוד: חופש העיסוק היה בפרשת לשכת מנהלי ההשקעות. הכנסת קבעה בחוק מבחני כניסה למקצוע מנהל השקעות. בית המשפט העליון קבע כי החלת מבחני הכניסה גם על מי שעסק במקצוע 7 שנים עובר לחקיקת החוק – אינה חוקתית, שכן היא פוגעת בחופש העיסוק. האם כשחברי הכנסת הסמיכו לכאורה את בית המשפט לפסול חוקים של הכנסת, הם חשבו שהוא יעשה זאת במקרה כגון לשכת מנהלי ההשקעות? מסופקני.

יתרה מכך: לין ידע שבית המשפט יפרש את הסמכות הזו ביד רחבה, אך הצהיר אחרת בפני הכנסת. כך למשל הוא אמר על דוכן הכנסת בעת הבאת חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו להצבעה בקריאה שניה ושלישית: "אין צורך לפסול חוקים. לא פוסלים חוק". ובמקום אחר: "הכוח לא הועבר למערכת בתי המשפט. הכוח נשאר בבית הזה. ואם חלילה יסתבר מהניסיון עם החוק הזה שטעינו, והפרשנות הניתנת לחוק אינה לפי כוונתו האמיתית של המחוקק, יש בידי הכנסת הכוח לשנות את החוק."

אלא שלין אומר בספר במפורש שהוא השמיט את הזכות לשוויון מחוק-יסוד: כבוד אדם וחירותו, כי הוא הבין שמדובר בצפרדע גדולה מדי שחברי הכנסת לא יוכלו לבלוע, אך מבחינתו זה לא היה ויתור כלל, שכן הוא ידע שבית המשפט יכלול זכות זו תחת "כבוד האדם". לכן, אם מטרתו של הספר הייתה להשיב לכל הטוענים כי בית המשפט העליון גנב את השלטון מהכנסת – אני בספק אם הוא הצליח לעשות זאת, ואולי הוא אפילו סיפק להם עוד תחמושת.

לין מציין שעם פרישתו מהכנסת ב-1992 אהרן ברק הציע לו לכתוב את הספר הנוכחי, ספר שהוא המתין עם כתיבתו כ-25 שנה. ההתבשלות של לין עם ההחלטה 25 שנה מציבה אותו בעמדה מעניינת: הדבר עלול היה להביא לכך שהוא אינו חי את האירועים, אולם חיסרון זה אינו ניכר בספר; בנוסף, ההשתהות הזו מעלה את השאלה האם חלק מן התובנות בספר הן פרי מחשבתו של לין חבר-הכנסת או של לין הסופר? מה מבין אלו הוא ידע מלכתחילה ומה הוא מחכמת הבדיעבד?

להשתהות הזו עשוי להיות יתרון: מאז כינון חוקי היסוד, בית המשפט העליון פסל חוקים של הכנסת כחמש-עשרה פעמים. מה דעתו של לין על כך? האם הוא סבור שבית המשפט פירש את סמכותו בצמצום או בהרחבה? לין מלא ביקורות כרימון על שרים וחברי כנסת שונים, אולם האם אין לו כלל ביקורת על בית המשפט? העובדה שלין ממלא פיו מים בעניין מעלה את החשש שהוא אינו רואה את הדברים עין בעין עם בית המשפט, אך הוא לא מעוניין לקלקל את החגיגה.

 

לידתה של מהפכה: החזון והמאבקים שהולידו את זכויות היסוד של האדם בישראל • אוריאל לין • ידיעות אחרונות, ספרי חמד • 2017 • 262 עמ'

 

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן