Skip to content

להיות חולה בשנת 2012 – על בושה, שעמום ורדיו

שנים לא הייתי חולה. והנה, מחלה של 24 שעות, וגיליתי על עצמי שלושה דברים שהייתי צריך לדעת ולא ידעתי. מאת אבינועם בן זאב
פחות מדקהזמן קריאה: דקות

השבוע זה קרה, אחרי שנים שלא הייתי חולה: יום אחד של סימפטומים חריפים – הקאות, שלשולים וסחרחורות – חצי יום של התאוששות, ואני כבר בריא. בזמן הקצר הזה גיליתי על עצמי שלושה דברים שהייתי צריך לדעת ולא ידעתי. בשולי התרבות שלנו

מאת אבינועם בן זאב

חולה
אם בארזים נפלה שלהבת... (אילוסטרציה: © Ekaterina Ostanina | Dreamstime.com)

כבר הרבה שנים לא הייתי חולה. השבוע זה קרה. יום אחד של סימפטומים חריפים – הקאות, שלשולים וסחרחורות – חצי יום של התאוששות, ואני כבר בריא. בזמן הקצר הזה  גיליתי על עצמי שלושה דברים שהייתי צריך לדעת ולא ידעתי.

אשתי טיפלה בי יפה מאוד, דאגה בעיקר לדלי נקי שיעמוד לצד המיטה ואז גם לשטוף אותו, אחרי כל הקאה, כל שעתיים בערך, ומידי פעם הורתה לי איך להניח את הרגליים – על כריות גבוהות – והפצירה בי שאשתה תה חם (לא יכולתי. גם לא מים). היא ביקשה להכניס קצת אופטימיות ואמרה שהיא מקנאה בי שאני יורד במשקל. היא אפילו התנדבה ללכת למכולת הקרובה, לקנות לי קולה, מרחק של 50 מטר, ארבע דקות הליכה, שהיא עושה תמיד באוטו בגלל העלייה שבחזרה הביתה.

עד כאן, לא למדתי כלום על עצמי. והנה, מגיע טלפון מאחותה.

האחות שאלה כנראה, כמו ששואלים בדרך הכלל בטלפון, מה נשמע אצלנו. יכולתי לדעת לפי התשובה של אשתי שאני חולה. בתוך כך, אני שומע מפיה את המשפט הבא  – "אם בארזים נפלה שלהבת, מה יגידו אזובי הקיר".

מה היא כבר אמרה? סתם משפט שכולם אומרים, אבל אני צעקתי מהמיטה שתגיד לאחותה שמחר אני בריא. התביישתי להיות חולה.

לא העזתי שלא להרים את הטלפון, שלא יבינו מזה שאני חולה

מדברים על מחלות במילים של רחמים, של דאגה ועזרה, ואני תפסתי עצמי עד כמה אני מתבייש להיות חולה. אם אפשר היה לנתק את כל הטלפונים בבית, זה מה שהייתי עושה עד למחרת. כשהתקשרו אליי, לא העזתי שלא להרים את הטלפון, שלא יבינו מזה שאני חולה. שאלו מה נשמע, השאלה הסתמית הזאת, ואמרתי, כמו שאני אוהב לענות שאלה כזאת, שהלוואי וככה כל יום. שום סימן שאני חולה.

הייתי צריך ללגום בשביל זה מים, לא הרבה, כדי לנקות את הגרון מטונים חולים, ואז, מיד לאחר סוף השיחה, שהייתה קצרה כי אמרתי שאני באמצע העבודה, גהרתי מעל הדלי.

אימא שלי תמיד היתה מתעוררת לחיים ברגע שהיא הרגישה לא טוב. היא אהבה להגיד את המשפט הנצחי שעוד מעט היא מתה. אולי מגוחך, אבל היא אמיתית ממני. לא התביישה להגיד שהיא חולה. אדרבא, היא הודיעה לכל החברות שלה בטלפון, ממיטת חולייה ובשארית כוחותיה, והחגיגה התחילה. הן הכריזו על מבצע רחמים. אבא שלי נשאר לבד בסלון, כי החברות של אימא שלי נדחסו אל תוך חדר השינה הקטן ולא היה מקום בשבילו.

מי יותר מגוחך, אני או אימא שלי? אני מעז להגיד שאני נשמע פחות מגוחך. אולי זה יוצא מגוחך כשאני כותב על זה, אבל כשחושבים על זה – לא בטוח. זאת התרבות שלנו היום. חייבים להיות חזקים.

זה לא כמו לרבוץ שעות על חוף הים

בושה או לא בושה, הייתי ממש חולה. בכל פעם שניסיתי לקום מהמיטה, נאלצתי לחזור אל הדלי. כששכבתי במיטה, הרגשתי דווקא בסדר, מעט תחושה של סחרור בראש, לא משהו בלתי נסבל, אבל בתנאי שאני לא שותה ולא אוכל.  היה ברור לי שהתרופה הטובה ביותר, כדי להחלים בתוך 24 שעות, היא לא לקום המיטה, מה שפחות. ממילא לא יכולתי לעבוד, לא לפתוח מחשב ולא לשבת מול הטלוויזיה. וגם לא יכולתי לקרוא בגלל תעוקת הסחרור. כן, גם זה.

"איך אתה מרגיש?" שאלה אשתי בדאגה גוברת.

מראה הפנים שלי לא בישר טובות.

"משעמם לי", אמרתי.

"אני לא מבינה", היא אמרה, "אתה ממש חולה, מקיא כל הזמן, בקושי יכול לקום לשירותים, לא מסוגל לקרוא אפילו, וזה מה שמפריע לך?"

כן, זה מה שהפריע לי. לא הייתה לי סבלנות לשכב במיטה ולחכות שהמחלה תעבור. זה לא כמו לרבוץ שעות על חוף הים; שם נהנים מהים, מהאנשים, מכל הסביבה. יש בזה עניין, אמנם מוגבל, אבל בכל זאת עניין שרוצים בו.

למדתי, די בהפתעה, שאני לא יודע להיות משועמם. מי כן יודע? תחשבו על זה. לא חשוב ללמוד גם להיות משועמם? אני רואה נגד עיניי את הפרצופים המקומטים של מחנכים שיוסיפו להם שיעורים בשעמום. שעמום הוא הרי מידה מגונה אצלנו. והנה, לא ידעתי להיות חולה כי אני לא יודע להיות משועמם. אשתי דווקא התיישבה על כיסא ממול וניסתה לנהל שיחה, ולא היה לי מספיק כוח כדי לדבר. המוח שלי עבד כרגיל. הפה לא כל כך.

רדיו הוא הרי תרבות בפני עצמה, תרבות שלא חלפה מהעולם

מצאתי פתרון – רדיו. אפשר לשכב, לעצום עיניים, ורק להקשיב. רעיון מעולה! אבל, איפה מוצאים רדיו? עד השבוע לא ידעתי שאין לנו רדיו בבית. לכם יש רדיו בבית? יש במכונית. יש בחבילת הערוצים בכבלים, או בלוויין. יש גם בטלפון הנייד. לא הכי נוח, לא נוח בכלל להאזנה של שעות, עד שמבריאים, ובכל זאת רדיו. אין מכשיר רדיו רגיל בבית? אין. פשוט אין.

העובדה הכל כך מובנת היום מאליה הכתה אותי בתדהמה. הייתי צריך להיות חולה כדי לגלות אותה. רדיו הוא הרי תרבות בפני עצמה, תרבות שלא חלפה מהעולם, ואני צרכן תרבות די גדול, ובכל זאת אין לי רדיו בבית.

מצאתי בסוף שעון עם מספרים זוהרים שיש בו גם קצת רדיו.

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן