Skip to content

חושנית כמו מרילין מונרו, עוצמתית כמו טינה טרנר, אגדית כמו ונוס אלת היופי והאהבה: ריקי גל בראיון חגיגי לשנה החדשה

ריקי גל כובשת את הקהל בקיבוץ גבעת ברנר וסוחפת אותו לגבהים באנרגיות המטורפות שמילאו את האולם במופע מסעיר חושים . נערת הרוק בת ה-67 מתגלה כאייקון ישראלי עם איכויות במה נדירות. על הבמה נולדת לה אלת מוסיקה, כמו ונוס שעולה מן הגלים. עם הרכות הסקסית המהפנטת של מרילין מונרו והעוצמה השחורה של טינה טרנר. ריקי […]

לרגל השנה החדשה, נפגשה סיגל גליל מבקרת התרבות של מגפון עם ריקי גל לראיון חגיגי. בביתה של מלכת הרוק הישראלית הן משוחחות על הנס המופלא הזה שהצליחה ליצור למרות הקלפים הגרועים שהחיים נתנו לה. תוהות על הקסם שמתרחש, מופע אחר מופע לציון 30 שנה לאלבום הראשון שלה. ועל איך ריקי גל כבשה את הקהל והרימה אותו על הרגלים במופע בקיבוץ גבעת ברנר.

מפוייסת, מחובקת, אהובה - ריקי גל חוגגת 30 שנה לאלבום הראשון שלה. צילום: שלומי פינטו

במופע מתגלה ריקי גל שלא הכרנו. מפוייסת, מחובקת, אהובה. כבר לא נערת הרוק הזועמת, כבר לא רק ילדה עזובה ובוכייה. על הבמה היא מהפנטת וסוחפת בחולשה שלה לרקדנים. בשירים הכואבים היא משמיעה את קולה המצמרר. בקול ניחר, חרוך מיבבות ודמעות היא משמיעה את צעקתה. ורגע אחרי, המילים יוצאות מפיה בצלילות עגולה, רכות ומלטפות. בצלילי קטיפה שמיימיים… "אוהבת אותך יותר מהשמש… אוהבת אותך מכל דבר אחר" היא שרה במחוות אהבה לדני אהובה, מעריץ נלהב כמו נער מאוהב. שיושב שם בקהל, בקצה שורה שמונה באולם, ששר ומתנועע יחד איתה.

מלכת הרוק הישראלית ברגע היא הופכת לילדה קטנה שמבקשת מאמה: "איך רציתי שתחבקי ותלטפי ותאמיני בי אילו יכולתי הייתי עוקרת אותך מליבי…."   בסוף השיר, לא נותרה עין אחת יבשה בקהל. נדמה לי שלא רק אני, אלא שכל הקהל הנרגש, הרגיש צורך עז לחבק את הילדה הבוכיה  שננטשה בילדותה ונדדה בין בתים ומשפחות, מנזר, בית צעירות מזרחי, והקיבוצים ברעם וניר דוד – שהפכה לברבור זוהר ומאיר מחשמל ומרגש מטלטל ומרטיט לבבות כאן על הבמה.   

כל הפלא הזה קורה על הבמה באולם של קיבוץ גבעת ברנר. כמי שגדלה בקיבוץ, היא מספרת לקהל שכאן היא מרגישה בבית, ושכאן נעים מאוד להופיע  …  ומובילה את כולם למחוזות הרגש, האהבה והתקוה.

כמי שגדלה בקיבוץ אני מרגישה כאן כמו בבית אומרת ריקי גל לקהל בקיבוץ גבעת ברנר. פצצת אנרגיה מרטיטה את הלב ומעיפה את הקהל לגבהים. צילום: עומר קידר

כצופה שלא ראתה את ריקי גל על הבמה יותר מ-20 שנה,  עברתי חוויית במה נשגבת. כמעט קטארזיס. ריקי היתה סוחפת, מרגשת, נוגעת, מרחפת. המוסיקה שלה קלילה ועמוקה, שובבה ועצובה,  ובעיקר נכנסת ללב. היא מילאה את האולם באנרגיות מטורפות, והקימה את הקהל ששר יחד איתה את המילים, רקד לצלילי השירים, ומחא לה כפיים וביקש הדרנים עד אינסוף. הקהל שחוגג איתה 30 שנה לאלבום הראשון שלה, ולמעלה מ-40 שנות קריירה כזמרת מפעימה, שחקנית, וחיית במה עם כשרון מתפרץ.

סיגל גליל: ריקי, אני רוצה להתחיל את הראיון שלי דווקא בוידוי אישי. השירים שלך היו לי כמו בית. ברגעי משבר, כשעברתי אירועים מטלטלים, כשאיבדתי את העוגן בחיי, והספינה שלי עלתה על שרטון, השירים שלך נתנו לי כוח. "היי שקטה", השיר האלמותי שלך עם המילים של רחל שפירא והלחן של יהודה פוליקר, פשוט הפך להיות ההמנון הלאומי האישי שלי. בעקבותיו, הלכתי למופע שלך בשנת 1994 במוזאון תל אביב והצטמררתי. זאת היתה שנה אחת מהקשות שלי.  המילים של השירים נכנסו ישר ללב הדואב ונתנו לי נחמה. מאז, אני עוקבת אחרי הכשרון האדיר שלך, ומתפעלת מן הדרך הארוכה שעשית עד לרגע הזה שהקהל מחזיר לך אהבה, ואומר לך תודה על הרגעים הנדירים שיצרת עבורו. תחילת הקריירה שלך כזמרת: מתי זה קרה? … איך הגעת ללהקת חיל הים?

ריקי גל: זוהי בעצם דרך ארוכה. עוד הרבה לפני להקת חיל הים. התחלתי כבר בגיל עשר את המסע שלי לקראת המקצוע. הייתי כבר אז רקדנית, שחקנית, כל מי שהיה סביבי הבחין בזה. שאני אחרת. אי אפשר היה שלא לראות את התאווה והתשוקה שלי. ציירתי, שרתי, רקדתי. אירגנתי לי קהל של ילדים סביבי. – כולם ידעו את זה. ובלימודים הייתי תלמידה מצטיינת בעיקר באהבת השפה העברית: דקדוק, אלה הנושאים שאהבתי מאוד.

איך את מתחזקת ויוצרת את האקסטזה בקהל?… בהופעה בגבעת ברנר את הרמת את הקהל על הרגליים. והקהל אהב אותך בטונות. הם שרו איתך, יודעים בעל פה את כל המילים בשירים. ורקדו בהתלהבות לצלילי המוסיקה שלך. היו שם מעריצים מכל הגילאים. אנשים זקנים, מבוגרים להפתעתי גם הרבה מאוד צעירים, ואפילו תינוקות… זה מאוד מחמם את הלב לראות שיש אמן שממלא אולם בקיבוץ בקשת רחבה כזאת של גילאים שנאמנים לך ומעריצים אותך, ומתלהבים ברמות.

לתחזק את האקסטזה זו הספורטאית והרקדנית שבי. הכוריאוגרפית שבי. וגם זה קשור לאינטואיציה שלך. שאומרת לך תעשה את מה שאתה שואף אליו.

קלילה ומרחפת ריקי גל עפה על הבמה כמו ונוס שנולדה מגלי הים בהופעה בגבעת ברנר. צילום: עומר קידר.

אבל הרבה מאוד אנשים שואפים, ומעט מאוד, אם בכלל, מגיעים למעמד כזה כמו שלך. מהו סוד הקסם? מהו הדי.אן.איי. שאמן צריך שיהיה לו כדי להגשים חלום להיות אמן גדול? ואת כבר למעלה מ-40 שנה בתחום שמאוד מאוד קשה לשרוד בו, ולהיות בו בשיא.

די. אן.איי הוא כשרון קודם כל, וכמובן שהוא מוכיח את עצמו בהצלחה הגדולה.

איך את בוחרת לעבוד עם השותפים המוסיקליים שלך? שהם בעצם חלק מן ההצלחה הגדולה שלך.

עם מתי כספי זה בפירוש אינטואיציה . הכרתי אותו לפני שהוא הצליח מאוד. וגם עם יהודה פוליקר זה גם היה כך.  האנשים האלה הם יוצאי דופן בכשרונם, האנשים שאני עובדת איתם. האנשים המיוחדים תמיד משכו אותי כיוצרים כל כך מוכשרים.

איך איך נולד שיר? איך התהליך מתרחש?…

עובדים. אני באה עם טקסטים. עובדים. יושבים. שומעים. מקשיבים. צוחקים. אוכלים ביחד. מספרים סיפורים. כי הכוונות הן ברורות. ותמיד יוצא מזה משהו.

בהופעה בגבעת ברנר את הפתעת את הקהל בשאנסון הצרפתי האיקוני נה מה קיטה פה , אל תעזבי אותי של ז'אק ברל , ושל אדית פיאף. הביצוע שלך היה אלוהי.  הקהל דמם והיה נפעם. הביצוע היה כל כך נפלא, שאפילו מרענן את המקור האגדי. האם את שוקלת לעשות מופע בשפה הצרפתית בעקבות תגובת הקהל?.

לא, לא. אני אוהבת עברית. אמנם בעבר היתה לי מופע מחווה לשאנסונרים צרפתיים אבל בעברית. אני שרה בעשר שפות. אבל אני אוהבת עברית. אני מתרגשת מן העברית, מן השפה שלי.

ספקטקל מרהיב של מלכת הרוק. ריקי גל במופע עוצמתי מלהיבה את הקהל. צילום: סיגל גליל

ריקי, את שייכת לנבחרת הלאומית של המוסיקה הישראלית. מהי ישראליות בעינייך?

מה יכול להיות יותר ישראלי ממני? שנולדה בירושלים חיה בתל אביב, גדלה בקיבוץ. האם יש יותר ישראלי מזה?…

 איזה אמנים את אוהבת? איזה זמרים הטביעו בך חותם? איזה מוסיקה היתה לך מודל לחיקוי?

אני גדלתי בתקופה של ראשית שירי ארץ ישראל המתמקמת. זה אומר השירים הקולקטיביים היפים שבנו אותנו כאן ונתנו לנו זהות. אהבתי מאוד את השאנסון הצרפתי שמאוד השפיע על המוסיקה הישראלית. כגון: יוסי בנאי, נחמה הנדל. והשאנסונרים הצרפתיים ז'אק ברל, אדית פיאף, ז'ילבר בקו, ליאו פרה, שארל אזנאבור, ז'ורז' בראסנס, שמהם שאבתי המון!!! זאת היתה תקופה של צורת ביטוי מאוד חזקה וייצרית. הופעה תיאטרלית על הבמה עם הרבה כוח. ואחר כך היתה התקופה של הביטלס, והתיאטרון האנגלי, מחזות הזמר, ברברה סטרייסנד, ואפילו מריה קאלאס. הכל היה גדול. נשים גדולות עם אישיות גדולה ורחבה. שהיו גם שחקניות שהביטוי הדרמטי שלהן נע מפומפוזי למפואר.

איך את יוצרת את האנרגיה המטורפת הזאת סביבך. עומדת כמו נערה צעירה על עקבים גבוהים, מתנועעת בקלילות כמו ונוס על הגלים?… והקהל עומד ומשתאה לנוכח הפלא הזה על הבמה.

אני עושה ספורט כאורח חיים. עבודה פיזית לגמרי. חלק מהיום יום שלי. 30 שנה שחיתי יום יום. התחלתי ב 25 ק"מ ששחיתי ביום.  5 שנים רצוף. בקיץ ובחורף. לפני כמה שנים הפסקתי לרוץ. אבל אני עושה פילטיס, ג'ירו, היאבקות, ריקוד. אלה הם חיי. וכך אני גם מלמדת את התלמידים שלי. ואומרת להם: אני לא יכולה לעשות במקומכם את הפעילות הגופנית הזאת .

זה מאבק לא פשוט להישאר פעילה, ויוזמת ועומדת בגופך מלאת נוכחות על הבמה, לעמוד ולרקוד מול מאות האנשים בקהל שעומד בעיניים פעורות ונדהם מהספקטקל.

כשאני עומדת על הבמה אני מתפללת שזה מה שאני יכולה לעורר באנשים. איזה שהוא רגע של עקרון חיים. ערך קיומי. זה כל מה שאני רוצה שמשהו בקיום שלהם יהיה בעל ערך, בעל זכות להרגיש, להתרגש, לדמוע, לצחוק, לדעת שלא בזבזת את זמנך. ליצור רגע שאדם לא יודע מה קרה לו. אין לו מילים, אבל יש לזה ערך קיומי. כמו ציור.

אמנית קול, אמנית מילים, אמנית גוף, אמנית נשמה - ריקי גל נוגעת בנשמה וחודרת חדרי לב. צילום: סיגל גליל

מה מפעים אותך?

אין דבר שמפעים אותי יותר ממוסיקה ומהשראה של אמנים. אני בן אדם שיודע להתפעל. אני מחפשת להתפעל. מוסיקה טובה. וכמעט כל דבר שיש בו השראה. ספר טוב. קוראת הרבה. אמנות טובה. סתם טבע. בהרבה מקומות. ואנשים, מאוד מפעימים אותי. אנשים מיוחדים שלא מפסיקים לעוף אחר יצירות. כל שהן. זהו עיקרון. זה מהות. לא משהו שאת יכולה להגדיר. זאת מהות קיומית.

ההתמודדות עם החיים וההצלחה: מה את חושבת היה הגורם העיקרי שייצר את ההצלחה הזאת?…

אין לי ברירה. זה בא מהמקום הכי טבעי. תמיד שאפתי להחזיק עצמי גבוה. אף פעם לא נכנעתי לנפילות. למרות שבדרך היו תקופות קשות. פחות הצלחות. פחות חיבוק מן הקהל. תמיד שאפתי שאעשה רק מה שאני אוהבת. בחרתי בקפידה.

האם יש יסוד של יזמות אקטיבית בפיתוח הקריירה שלך? או שזה כמו שהרבה אנשי במה אומרים שיושבים ליד הטלפון ומחכים להצעה. שהתקופות בין לבין הן פעילות פאסיבית מייאשת?

אין כזה דבר לשבת ולחכות. הראש כל הזמן מייצר רעיונות. מנסה ליישם את הרצונות הפנימיים. הראש ממשיך לייצר רעיונות. אני כותבת, טקסטים. יש לי רעיון אני מרימה טלפון. מתחברת למה שאני רוצה. בודקת הצעות. והמון הצעות אני פוסלת.

בקריירה שלך יש קשת רחבה של תפקידים שעשית גם בתיאטרון וגם במחזות זמר, את יכולה לזכור את העשייה הזאת על בימת התיאטרון?

כן, שמחתי שבחרו בי במופעים, במחזות זמר ובהצגות כמו  ז'אק ברל, אל תקרא לי שחור, בני בום, הללויה הוליווד, אברהם 1, בהצגה גטו, באנטיגונה, בפן על אלכסנדר פן, במחזמר עלובי החיים, בתפקיד שמירי מסיקה תלמידתי מופיעה בו בעיבוד המחודש שלו בהבימה, באמא קוראז וילדיה, באוויטה, בשיקאגו, ובקומפני.

מהפנטת את הקהל בשיר אל תשכחי אותי של ז'אק ברל. הלב מחסיר פעימה כשהיא שרה כשאנסונרית בצרפתית. צילום: שלומי פינטו

העשייה הרבגונית כללה גם משחק בתפקידים שונים שעשית בתיאטרון ובמחזות זמר, איך בנית את הקריירה הבימתית שלך?

התפקידים שעשיתי בתיאטרון ובמחזות זמר בררתי אחד אחד. ידעתי מה אני רוצה לעשות. ונאבקתי על כך בקומה זקופה והמשכתי.

בנוסף להיותך אמנית במה, את גם מורה. את גם מלמדת, ויש לך מפגש עם תלמידים  אולי אמנים בתחילת דרכם שחולמים להיות אמנים גדולים כמוך. איפה את מלמדת?

אני מלמדת בכל מיני בתי ספר, בכתות של מאסטרקלאס, התחלתי ברימון, בסמינר הקיבוצים, באוברטון.

איך את עובדת עם התלמידים? איך מלמדים אמנות במה האם את מעבירה להם מסר?

אני לא מעבירה מסר לתלמידים. אני מזהה את היכולת של התלמיד. ובזה אני מתרכזת. מעודדת להוציא החוצה את הכשרון. מראה את הקשר שיש לך עם הקול, הגוף, יכולת הביטוי, יכולת הרגשית, כשרון דרמטי שיש בך, והאהבה לשפה כבסיס לכל הדבר הזה.

ראיתי שלאחרונה אירחת את מירי מסיקה שהיתה תלמידה שלך בהופעה בשוני יחד עם יהודה פוליקר כמחוות הוקרה. את בעצם פותחת לתלמידים שלך דלתות. הנדיבות הזאת שלך, לארח אותם במופעים שלך, זאת היתה מחווה כל כך יפה , כמו שעשית בהופעה שראיתי עם אנה שפיץ הנהדרת.

כולנו צריכים דלתות פתוחות. אתה אף פעם לא יודע איפה זה יפגוש אותך בקריירה.

מאחורייך כבר 10 אלבומים. בהופעה ציינת בנשימה אחת ארוכה את שמות כל כותבי המילים לשירים שלך, שהם טובי הכותבים בארץ:  אהוד מנור, נעמי שמר, אביב גפן, יהונתן גפן, חנוך לוין, יצחק לאור, נתן זך, תרצה אתר, רחל שפירא, יענקלה רוטבליט, ומירית שם אור. ונתת לקהל לנחש מי כתב איזה שיר. בהרבה מן השירים המילים הן פילוסופיות, לא פשוטות… מעוררות מחשבה, למרות שאולי ברושם ראשון הן נראות בוטות וגסות. איך את בוחרת את החומרים ואת השירים?

באופן הכי טבעי, צריך אינטואיציה.

ואי אפשר שלא להתייחס בראיון הזה לשאלת הילדות שלך.  את מציינת עכשיו 30 שנה לאלבום הראשון שלך, ולמעלה מ-40 שנות קריירה. איזה מקום היה לילדות שלך בעיצוב האישיות והקריירה שלך?

המקום הכי טוב!!!

המקום שבו אני כאדם בוגר אחרי שיכול להסתכל על העבר שלך כסיפורים מדוייקים.

מי האנשים האלה שגדלו אותך? מה המשמעות שלך היום? לא האירועים, אלא יותר הזכרון.

במבט לאחור, מה את חושבת? איזו דמות בילדותך עיצבה את אישיותך? מהי האישיות שאת חושבת שהטביעה חותם עז בחייך? איזו דמות הכי זכורה לך מן הילדות והכי משמעותית בעינייך.

הסבא שלי שהיה רב גדול וכתב ספרי קודש, זכור לי יותר מכולם. איש האור, התבונה, הסובלנות, החמלה, והטוב.

בכמה ראיונות שנערכו איתך קראתי שסבא שלך המקובל ר' מנחם מנשה קיבל אותך באהבה ובחיבוק, בתקופה שהיית מגיעה לחופשת סוף שבוע מן המיסיון שבו גדלת, ושרת לו את השירים שהנזירות הנוצריות לימדו אותך במיסיון על ישו.  וכי הדמות הסובלנית שלו היוותה עבורך תעודת התחלת חיים, ונתנה לך כוח.

רק מאוחר יותר את מגלה את המשפחה נפלאה שלך. אנשים נאורים. מוכשרים מוצלחים.

בשיר אמא את חושפת פגיעות ורגישות, בקול זעקה שגם אוהבת את אמה, וגם רוצה לעקור אותה מלבה.

אתה מגלה חלל. אמא שלי. ושואל את עצמך מי הם הוריך?…  וזה הדבר הנפלא ביותר שקרה לי. הזכות הזאת להיות אמביוולנטי. לאישה שאתה אוהב. הדבר הזה הוא המתנה הגדולה שיש לי. להגיד את האמת כפי שהיא. משמעות של חופש אמיתי.

 

 איך נכתב השיר אילו יכולתי שמתאר את הרגשות הקשים והאוהבים שלך לאמך?

מתי כספי ואני ידענו שצריך לכסות את הנושא הזה. שאלת השאלות: יחסים עם האמא. אהוד מנור כתב על אמא שלו, על אמא של מתי ועל אמא שלי. תמונה רחבה אין ספק שהיה צורך להתמודד עם משהו אוניברסלי ביותר ושייך לכולם.

בהופעה שלך מורגש שאמא שלך מאוד חשובה לך. והיא מאוד נוכחת ונעדרת על הבמה. נראה שלמרות חוויית הנטישה שעברת כילדה שהתגלגלה בבתים ומוסדות כמו המיסיון בחיפה ובבית צעירות מזרחי, ומבטאת את הכאב של הילדים הקטנים בשיר תפילות הילדים, כאילו שהגעת איתה עכשיו לאיזה סוף טוב. לסוף מאוד מפוייס, לסוף מאוד מקבל.

מה שאני מרגישה לעומק זה ההווה האישי שלך. ההקשרים החיצוניים, היא רכילות ושם זה נשאר.

גם השיר תפילות הילדים הוא שיר מאוד חזק. מאוד אישי. איך הוא נכתב?

התחלתי לכתוב את השיר וצרויה להב עשתה עבודה מדהימה. היא כתבה אותו בדיוק ונגעה מדוייק.

ריקי גל כזמרת רוק זועמת ועוצמתית עם העומק השחור והאפל של טינה טרנר, יחד עם הטוהר והרוחניות של זמרת נשמה. צילום: סיגל גליל

נראה שהעיסוק שלך, כרוך גם בניהול עסקים. היית מגדירה את עצמך כאשת עסקים?

אני לא אשת עסקים, אבל יכולתי להיות אשת עסקים טובה.

ובכל זאת, במהלך הקריירה שלך את עושה שילוב מרתק שחקנית, זמרת, מחזות זמר, כותבת שירים, מורה ומנטורית, דוגמנית ופריזנטורית ליופי, משתתפת כשופטת בתוכניות טלויזיה לגילוי כשרונות שירה כמו כוכב נולד, ובמקביל  את צריכה להיות בקשרים עם הנגנים, עם המנהל המוסיקלי, עם אנשי השיווק ויחסי הציבור. ואת צריכה לקבל החלטות שממתגות אותך ומקדמות את הקריירה האמנותית שלך שממנה את מתפרנסת.

  אני חושבת שכן צריך שיהיהו יחסי אנוש טובים בתוך העבודה. בעיני גם אם יש מפיק גדול – זאת עדיין לא העבודה. באמנות צריך לדעת לעבוד עם אנשים. עבודה עם אנשים זה קודם כל.

איך הגעת גם לנושא של ייצוג יופי? דוגמנית ליופי ומודל ליופי נשי!!!  איך הפכת להיות הפרזנטורית של רונית רפאל?

זה נעשה מתוך חברות. רונית רפאל פשוט אהבה אותי והיינו חברות. אני אוהבת את העיסוק הזה. להיות מודע לצדדים האסתטיים של החיים, ולטפח אותם נון סטופ.

כל חיי מובלים על ידי חלום

מה החלום שלך?

כל חיי מובלים על ידי חלום. החופש הזה לחלום. ובתור ילדה אפילו על אהבה ועל קשר זוגי למדתי מהקולנוע. לא ראיתי את זה במציאות חיי אף פעם. תמיד החלום שלי הקדים את מה שעשיתי. הדוגמא כל הילדים שהיו סביבי זוכרים ילדה בת שמונה שאומרת  "אני אהיה זמרת ואני אשיר" .

כן חברה שלי סיפרה לי על אחותה שהיתה איתך בקיבוץ ניר דוד, שסיפרה לה שאת כבר אז אמרת לכולם שאת תהיי זמרת גדולה.

אני עדיין מגשימה את עצמי. יש חלומות ברורים. ויש חלומות שקטים. אני מאמינה שבסופו של דבר אתה מקיים את החלומות. אני רוצה עוד ממה שאני עושה.

במופע סיפרת שאמא שלך אמרה לך באחת משיחות הנפש שלכן שבגלגול הבא היא היתה רוצה להיות אחד הכלבים שלך. מה את יכולה לספר לי על האהבה שלך לכלבים?

היו לי כמה כלבים. כל הכלבים שהיו לי הם תמיד איתי כל הזמן. הם נותנים הכל. קרבה, חמימות, שותפות, חברות. הכלבה שלי נפטרה. היא היתה בגיל 20. אנושית וחכמה. היה לי מאוד מאוד קשה קשה להיפרד ממנה. היא היתה בת 8 חודשים כשהגיעה אלי. מצאו אותה. קראתי לה פיצי.   אני מתה על בעלי חיים. מדברת עם הציפורים בפארק. זהו תחום שאני מאוד אוהבת. תמיד מפליא אותי היחס המופלא הזה בין בעלי חיים לבני אדם. קדישמן צייר אותי את לירי הבת שלי ואת הכלבה שלנו.

ריקי מראה לי ציור נפלא של מנשה קדישמן על הקיר בסלון ביתה. על הקנבס יש פורטרט משותף שלה ושל לירי הבת שלה, וביניהן הראש של הכלבה האהובה פיצי.  עם הקדשה אישית "לריקי באהבה". אני כמעט מתעלפת מרוב התרגשות… ומספרת לריקי על המפגשים האישיים שלי עם מנשה קדישמן שראיינתי לספר שלי על הערצת וינסנט ואן גוך והשפעתו בישראל. תוך כדי שאני מתבוננת על הקיר אני פתאום מבחינה גם בציור של תומרקין, לא רחוק.

המופע בגבעת ברנר 30 שנה לאלבום הראשון, הוא לא עוד סתם מופע של זמר, שהקהל שבוי שלו. זהו סיפור אישי של מסע חיים. זוהי מדיטציה  מיסטית על מעגל חיים, אהבה, בדידות, רגעים שמחים והגשמה של חלום ילדות, שצמח במקומות הכי בלתי צפויים בגיהינום. וריקי גל חדה, יצרית וחיית במה מלאת תשוקה מספקת חווייה מוסיקלית מכוכב אחר.

 

חושנית וייצרית כמו מרילין מונרו. האלבום הראשון שלה "ריקי גל". צילום יקי הלפרין

ברשימת השירים המפוארת שלה היא משלבת גם שירים שהיא כתבה באלבום האחרון וגם קלאסיקות אהובות. היא פותחת בשיר בסוף היום אני צריכה אותך, ואחריו נערת הרוק שהקפיץ אותה לקידמת הבמה והשערוריות של הרוק הישראלי כשרשתות הרדיו פסלו אותו לשידור בגלל המילים הבוטות והישירות שלו. היום זהו אחד השירים הכי חזקים שמזוהה איתה. חושנית, יצרית  ומפתה היא עוברת לחפש בי בחולצה, חשוד בי בחוזקה, וממש מכוונת למישהו ספציפי שיושב באולם ומתענג על המילים. היא נשמעת אמיתית וישירה בלי כחל ושרק. ב מערבה מכאן, השיר האלמותי של תרצה אתר דוהרים סוסים והקהל עומד על הרגליים ומריע. מוחא כפיים ורוקד יחד איתה. ומשם עוברת לשיר אקזיסטנציאליסטי פילוסופי אפל שכתבה יחד עם מאיר גולדברג "דקה לפני כותרת בעיתון, דקה לפני תקתק שעון…" ומשתפת את הקהל בתחושתה שעבורה אין אושר יותר גדול מלהיות על הבמה… היא מספרת על רגעים פגיעים וחוויות חשוכות שצברה בסבך חייה. וממשיכה עם ילד בא אל העולם , ילד אסור ילד מותר… וקופצת אל השיר המצמית והמצמרר אמא, ועוד לפני שהקהל מספיק להתאושש היא עוברת לשירים הקצביים הנה פתחתי חלון,  תקשיב עכשיו, ושוב הקהל על הרגלים רוקד ושר איתה באקסטזה את יש לי חולשה לרקדנים… ופתאום היא מכה את הקהל בתדהמה: אל תשכחי אותי בצרפתית.  Ne Me Quitte Pas  של ז'אק ברל. במבטא צלול ומושלם ובהגשה ושפת גוף טוטאלית כאילו אדית פיאף וז'אק ברל המיתולוגיים נכחו על הבמה, ואולי אפילו קצת יותר…

לאחר שהיא נותנת במה ומארחת בנדיבות ופירגון את אחת התלמידות המוכשרות שלה, הזמרת אנה שפיץ, היא מגיעה לקודש הקודשים שלי. ופותחת את ארובות השמיים, וארובות הדמעות במלים האלמותיות של רחל שפירא ובביצוע האלוהי שלה לשיר "היי שקטה"… כל אחד וכל אחת בקהל מתכנס/ת אל עצמה במדיטציה המכשפת הזאת

היי שקטה, עכשיו הכל בסדר / אפילו המחנק עומד להשתחרר
זה לא הגיהנום ובטח לא גן עדן  / זה העולם שיש ואין עולם אחר.

היי שקטה כאילו אין בך דופי / כאילו האוויר נותן לך הגנה
כאילו הצרות כבר מתגבשות ליופי  / כאילו מעפר פורחת שושנה.

היי שקטה כמו לא עברת אף פעם / כמו לא היית צרימה בנוף המטופח
כמו ראית כף יד בתוך אגרוף הזעם  / כמו אלומת האור הנה מצאה אותך.

היי שקטה, כמה אפשר לשטוח / את הפגיעות מבלי לחשוש מהשפלה
כאילו הפגיעות עצמה היא סוג של כח / כאילו השלווה היא חוף הבהלה.

בשיר הזה ריקי גל מנפיקה חווייה עוצמתית ומעצימה לכל הנשים, ולכל הילדים שלא קיבלו את הקלפים הנכונים של החיים. אבל הילדה הבודדה הזאת המציאה לה קהל. ואמרה לעצמה בנחישות: זה מה יש ועם זה אני רוצה לנצח!  דרך שורה אדירה של שירים, תפקידים, מקומות היא מוכיחה שלמרות שהיא באה ממקום לדאגה, יש בליבה חלום ויש בליבה מקום לאהבה. מן העפר צומחת שושנה מרהיבה שמראה כי יש אי שם בעולם מקום שבו אפשר לאהוב ולהיות מוצף באהבה ועטוף בחמלה. ריקי גל באינסטקטים החדים שלה ידעה כבר כילדה שאפשר למצוא לעצמך מקום של קיום אמיתי ואותנטי. על הבמה. כאמנית.  אמנית קול. אמנית גוף. אמנית מילים. אמנית ריקוד. אמנית בטוי. אמנית מוסיקה. אמנית נשמה. היא הבינה שכאמנית במה, דרך קולה ודרך תנועת גופה היא יכולה להעניק נחמה. דרך השירים ודרך המוסיקה היא הופכת לשאמנית קדושה ולכוהנת גדולה שמרפאה את הכאב של החיים. ריקי גל, בת 67 כבר יכולה להיות מנטורית, מורת דרך ומופת איך לשרוד את טלטלות החיים ולהגשים חלומות.

מחייכת, שקטה , רגועה, פילוסופית. ריקי גל בצילומי האלבום ענבים כחולים. צילום: אוהד רומנו

אחרי השתיקה הרועמת וקול הדממה הדקה שהשתררה בקהל בהיי שקטה, היא מתפרצת עם השירים הרוקיסטיים ושירי המחאה הקצביים בצער רב ביגון לא קודר, בני בני ילד רע מבני בום,  ולגור איתו. ושוב סוחפת אחריה את הקהל שיוצא מגדרו מרוב הזדהות והתלהבות מן המוסיקה הישראלית שלה שגדל עליה.

ומה יכול להיות יותר מרגש מן השירים שהיא בחרה לתת כהדרן לסוף המופע . שיר אהבה שהיא שרה לאיש אחד בקהל, לדני אהובה.  אוהבת אותך יותר מכל דבר אחר של יונתן גפן ומתי כספי.

יותר מאשר השמש אוהבת את היום/ יותר מאשר הקיץ אוהב את החום/ יותר מאשר החורף אוהב את הקור

יותר מאשר היין אוהב את השיכור/ יותר מאשר הגשם אוהב את הענן/ יותר מהשעון שאוהב את הזמן

יותר מאשר רומיאו אוהב את ג'ולייט/ יותר מאשר סוקרטס אוהב את האמת / יותר מאשר החופש אוהב פרפרים

יותר מאשר שופן שאוהב את הפסנתר/ אני אוהבת אותך יותר מכל דבר אחר

נראה שאת שיר הסיום "על ראש שמחתי" ההדרן האחרון שלה, עם המילים הנפלאות של נעמי שמר והלחן של מתי כספי היא שרה בהשראת הסבא הנערץ שלה, שתמונתו מונחת ליד מיטתה. השיר הקצבי והמתנגן הזה שסוחף את הקהל נשמע פתאום כשיר חסידי מתגלגל על הלשון, שיר שמח ומדבק. זהו מחווה מיוחד שבו היא גומלת לסבא הנערץ שלה שהיה רב ומקובל, ועושה הומאז' למסורת היהודית ולאווירה של שכונת מאה שערים בירושלים שנולדה בה.

על ראש שמחתי / ענדתי זר,  / זר פרחי שדה,  / עם קוץ אחד או שניים.

יצאה שמחתי/ לחולל בחוצות,  / ברגל יחפה / בתוך הצהרים.

תפסוה השומרים/ הסובבים בעיר,  / מה את רוקדת ככה,
ועל מה יצהל קולך?  / מוטב שתשירי שירי מחאה,  / זה מה שהולך עכשיו,  / זה מה שהולך.

אמרה שמחתי / אני ארקוד וארקוד,  / עם זר פרחי שדה / וקוץ אחד או שניים
כי השמחה שלי/ היא המחאה שלי,  / ברגל יחפה / בתוך הצהרים.

אמרה שמחתי /  אני אשיר וארקוד,/ עד צאת נשמתי / כי השמחה שלי / היא המחאה שלי / והיא כוחי האמיתי.

ואני חושבת על ריקי גל הרקדנית שסיפרה לא פעם על משמעותו של הריקוד בחייה. שכל חייה רקדה במחזות זמר, בתיאטרון, במופעים, ופתאום מרגישה כמו ילדה בת עשר, בת 12, בימים שהתחילה לרקוד אצל גרטרוד קראוס בחיפה.

במהלך כל המופע הרהרתי שכמה חבל שלא הבאתי עלעלי כותרת של וורדים, שהייתי רוצה לפזר עליה ועל סביבותיה, כמחווה של תודה, וקידה עמוקה , כמו שראיתי את הקהל האוהב  ומחבק במועדון של גליקריה במועדון שלה באתונה. שהביע את אהבתו לא רק בשירה וריקוד יחד איתה ולהקתה את כל הרפרטואר של השירים, אלא דיבר אליה גם בוורדים וזרה עליה במהלך כל ההופעה עלעלי וורדים אדומים מפיצי ניחוח משכר.

מרימה את הקהל על רגליו וחוגגת עם הקהל שלה באקסטזה ריקי גל. צילום: סיגל גליל

ואני כסקרנית חסרת תקנה, זכיתי לכמה רגעים של אושר. לשבת עם ריקי גל, נטולת איפור, לבושה בחלוק משי כחול כהה בעיצוב קימונו יפני מעוטר בפרחי ענק בורוד אדום, בסלון ביתה מול הים בצפון תל אביב. לשוחח עם אשה חלומית שהיא מזיגה מופלאה של טינה טרנר השחורה עם מרילין מונרו הבלונדינית, ז'אק ברל ואדית פיאף יחד ולחוד, זמרת רוק בועטת שבקול המלאכים שלה ממוטטת את כל ההגנות, וחודרת חדרי לב בחדות קטלנית. סקסית ויפה כמו ונוס שעולה מן הגלים, שנולדת על הבמה כשהיא מרחפת על עקבים גבוהים בקלילות של נערה, ומספקת שואו מושלם של עצב וכאב, שמחה ותשוקה.  ברגע אחד היא גיבורת דרמה עמוקה ומרטיטה, כמו צוענייה חסרת בית שנודדת ומזמרת במקצבי פלמנקו ייצריים, וברגע שאחרי היא מפזזת בשובבות תמימה, חסרת דאגות וחסרת בושה של כוכבת רוק, פופ וסול, זמרת נשמה ישראלית ושאנסונרית צרפתיה גם יחד.

 

ולסיום הפתעה – ציור של תומרקין, מחווה לואן גוך –  וריקי גל שמפרקת אותי לרסיסים ומותירה אותי בלי אוויר ובלי נשימה.

לאחר שסיימנו את הראיון אני נפרדת ממנה לשלום. בעודי מתחילה לצעוד לעבר דלת היציאה, ריקי עוצרת אותי: "חכי רק רגע" היא אומרת. אני עומדת על סף הדלת הפתוחה ומחכה.  ריקי מגיעה. אוחזת בידיה ציור של יגאל תומרקין שעליו כתוב "וינסנט", שאותו הביאה מחדר השינה שבו ישן דני. היא מספרת לי שתומרקין נתן לה אותו במתנה.

אני משתנקת. רועדת כעלה נידף ברוח אני מריגשה מפורקת מכל ההגנות. אני מתחילה לדמוע. כמו ילדה קטנה אני מספרת לה על האהבה שלי לוינסנט ואן גוך שאת האמנות שלו חקרתי וגם נסעתי בעקבותיו לסוף העולם במחקר שלי לדוקטורט. ואני מספרת לה כי ראיינתי את האמנים קדישמן, משה גרשוני, ואף חקרתי על תומרקין שעשה תערוכה שלימה בחיפה שנקראה וינסנט תומרקין. שנים שוינסנט נמצא בדמי ובנשמתי. כן,  והציור הזה שהיא מראה לי הוא הומאז' לציור של ואן גוך האמן בדרכו לעבודה. עוד סיפרתי לה בקול רועד כי תומרקין יצר הרבה מאוד ציורים ופסלים בהשראת ואן גוך. וריקי מראה לי שעל הציור יש הקדשה. בכתב ידו של תומרקין. "לריקי". הפעם, לא יכולתי להתאפק. הייתי מוכרחה לחבק אותה מרוב התרגשות ואהבה.

לאחר כמה צעדים שיצאתי מן הבית, הייתי מוכרחה לשבת על ספסל, ולהירגע מן החווייה שפירקה אותי לרסיסים… באתי לראיין את ריקי גל על האמנות האדירה שלה, ופגשתי בביתה לא פחות מאשר את רוחו של וינסנט אהובי, בציור של תומרקין שהקדיש לריקי גל. הגעתי לא מוכנה לחווייה מטלטלת כזאת… ולזה אני קוראת סגירת מעגל פואטית. המחווה הנוגעת ללב הזאת של ריקי, שקלטה בחושים הרגישים שלה מה מתרחש אצלי בלב… והפילה אותי, סבתא לשלושה נכדים שראתה דבר או שניים בחיים, על הקרשים, כשאני לגמרי לא מוכנה, וחסרת כל הגנה.

ובעוד אני יושבת לי על הספסל ברחוב דיזינגוף בתל אביב, נושמת נשימות עמוקות, בוהה תוהה וחושבת על מה שעבר עלי לפני דקות ספורות, הטלפון מצלצל. על הקו ריקי גל שואלת אותי: איך את מרגישה?…את בסדר?… את צריכה משהו?…

ושם אני מבינה שהיתה לי העונג לפגוש אמנית גדולה מן החיים. אולי בסדר גודל של וינסנט ואן גוך. ואני מודה ליקום שזימן לחיי מפגש מיסטי עם וינסנט אהובי במקום שהכי לא ציפיתי. בזכות ריקי גל עברתי רגע נדיר. עברתי חווייה אישית קיומית, במקום שהגעתי אליו כעיתונאית לערוך ראיון אישי  עבור העיתון החתרני והעצמאי שאני כותבת בו מגפון.

 

2 Comments

  1. keren magor
    1 באוקטובר 2017 @ 0:29

    איזו אישה מדהימה ומעוררת השראה, לא פלא שהיא נבחרה להיות הפרזנטורית של רונית רפאל. פשוט נראית מצוין! אישה אמיתית!

  2. עידית עמיחי
    30 בספטמבר 2017 @ 15:35

    איזו כתבה יפה. סיגל היא דוגמא למראיין שנותן את נשמתו למרואיין והקורא זוכה להיחשף לדיאלוג שווה בין שתי דמויות מרתקות. נהניתי לקרוא על ריקי גל, זמרת מכוננת ששיריה הם חלק מחיי, ואהבתי לקרוא את סיגל גליל שמשלבת בלי שליטה את עולמה הפיוטי והרגשי . ברכות

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן