לא יותר עדיף להתנהג בכבוד, בחמלה ובנעימות, כלפי עצמנו וכלפי הסביבה כל השנה, מאשר לבכות ולהתחנן רגע לפני, כי נדמה שהקדוש ברוך הוא הולך להתנקם בנו על התנהגות מגעילה?
פחות מדקהזמן קריאה: דקות
הרבה שנים לא הייתי בירושלים ויותר שנים מזה בכותל. אני לא מאמינה בסגידה לקירות. באמונה הפנימית שלי האלוהות נמצאת בכול, ולכן אני יכולה לפנות לאלוהים בכול מקום שהוא על פני כדור הארץ. אני מבינה את הצורך האנושי בסמלים ובמקומות קדושים, זה הרבה יותר קל ופשוט למאמינים, ובמשך השנים היו גם מי שדאגו לקבע ולהעמיק את האמונה הזאת. עם אמונות אני לא מתווכחת, פשוט אי אפשר. אמונה, באשר היא, מנתבת את חיי האדם. רק אם ישנה אדם את אמונותיו ישתנו גם חייו, ולא רק בהקשר הדתי. ככה פשוט וככה קשה לביצוע.
איך שלא יהיה, התארגנה לה קבוצת חברות לנסיעה לירושלים – עיר קסומה, אם מתעלמים מהבעייתיות שלה ומגיעים רק לביקור קצר בלילה, שאז היא נראית כמו יצאה מהאגדות. בפעם האחרונה שביקרתי בכותל, וזה היה ממש מזמן, התגודדו לידו רק כמה עשרות נשים וגברים, שבאו להתפלל ולדחוף פתקים ברווחים שבין האבנים. הייתה אז אווירה מיוחדת, תחושה של היסטוריה בת שנות אלפיים, אליה לא הצלחתי להתחבר יותר אחרי שהחרדים ניכסו את האתר ההיסטורי הזה לעצמם. במהלך השנים הגעתי לירושלים עוד כמה וכמה פעמים ולא הרגשתי שום צורך נפשי לחבור שוב לקיר המיתולוגי. אלמלא קבוצת החברות שהתארגנה עכשיו לסיור, ששיאו אירוע הסליחות בכותל, כנראה שגם לא הייתי פוקדת שוב את המקום הזה.
היה נחמד להסתובב בירושלים בלילה, משהו שבאמת לא עשיתי ממש מזמן, נדמה לי מאז שהשף אייל שני סגר את מסעדת 'אוקיינוס' שלו, אליה היינו נוסעים במיוחד מתל אביב. אהבתי את האווירה בשוק מחנה יהודה עם רדת החשיכה, אחרי סגירת הבאסטות, אז מתמלאים שלל הפאבים והברים שצצו שם בשנים האחרונות. יושבים להם בצוותא המוני צעירים, חילונים ודתיים, שמעבירים ערב על כוס בירה, כמו בכל עיר נורמלית שלא מחויבת לשום דבר, חוץ מאשר לחיים עצמם. משק כנפי ההיסטוריה יכול לפעמים להיות סוג של נטל שלא כל אחד רוצה, או מסוגל, להעמיס על עצמו.
לקראת חצות אנחנו מתקדמים לכיוון הכותל. צפוף בדרך, מאוד צפוף. נראה כאילו כל המדינה החליטה להגיע דווקא ברגע זה לשם. נדחפת בין ההמונים, כמות בלתי נתפשת של בני אנוש, עולה ויורדת במדרגות, נזהרת לא ליפול ולהירמס תחת המסה האנושית הזאת, אני זורמת עם החבורה לכותל, משתדלת לא ללכת לאיבוד. בחצות וחצי מתחילות הסליחות. כמי שגדלה בבית חילוני לא היה לי כל כך מושג על מה הם מדברים, למרות שהשתדלתי לעשות קודם שיעורי בית.
מגוגל למדתי שיש כל מיני סליחות. יש סליחות בימים שלפני ראש השנה, אז משכימים היהודים קום ואומרים סליחות בבתי הכנסת. יש סליחות של לפני יום כיפור, כמו האירוע ההמוני בו השתתפתי. יש סליחות על פי מנהג אשכנז, יש על פי מנהג ספרד, יש על פי מנהג חב"ד, ויש אפילו נוסח פולין. מרוב מנהגים ונוסחים פלא שככה אנחנו נראים. אפילו בענייני סליחות לא הצלחנו להסכים ביננו ולמצוא נוסח אחיד.
לא יודעת איזה סוג של סליחות נאמרו שם ליד הכותל, אבל המעמד הזה של אלפי אנשים שמתכנסים ביחד היה עצמתי ביותר. הייתה שם המון אנרגיה סוחפת, מהסוג שיש תמיד כשקבוצה גדולה נפגשת למטרה משותפת. זה גם היה מאוד מרגש, עד לשלב המסוים הזה, שבו הבכי והנהי והדוחק שמסביב התחילו להעיק. די, כמה אפשר? אני מבינה ש"סליחות" זה מקבץ פיוטים ותחנונים לפני בורא עולם שיסלח וימחל לנו על חטאינו ויכתוב אותנו בספר החיים. אבל הלו, לא יותר עדיף לא לחטוא כל השנה במקום כל מקבץ ההתחרטויות הזה? לא יותר עדיף שאנשים כאן יפסיקו לגנוב, לרמות, לקמבן, לעשוק, לנצל, להתגזען, להתעלל בחלשים, לרמוס אחרים, או סתם להיות אלימים ומגעילים בכבישים, במטוסים, בטוקבקים ואיפה בעצם לא? לא יותר עדיף להתנהג בכבוד בחמלה ובנעימות כלפי עצמנו וכלפי האחר כל השנה, מאשר לייבב רגע לפני, כי נדמה שהקדוש ברוך הוא הולך להתנקם בנו על התנהגות מגעילה?