Skip to content

ניו יורק קצת יותר בזול

ניו יורק הפכה לעיר יקרה, כמה טיפים להוזלת עלויות. וגם קצת על 'צ'לסמור', בניין הדירות המיתולוגי בו גרו במשך השנים, ועדיין גרים, הרבה ישראלים שמגיעים לעיר לתקופה
פחות מדקהזמן קריאה: דקות

על סמך התבוננות בצילומים שרצו עכשיו ברשתות החברתיות נראה היה שרבים העדיפו להעביר את החגים בניו יורק. הם גרו במלונות נאים, מי יותר מי פחות, אכלו במסעדות נהדרות, ראו הצגות בברודווי וקרעו את החנויות. אני הייתי שם חודש קודם, מתאימה את עצמי למצב הדירות הפנויות ב"צ'לסמור" שבשכונת צ'לסי. ניו יורק זו עיר שאני מאוד אוהבת, מאז גרתי בה פעם במשך ארבע שנים. אבל זה היה ממש מזמן, כשהייתי סטודנטית ומאז כבר ביקרתי בה עשרות פעמים, כי ככה זה כשאוהבים. כמי שכבר 40 שנה באה והולכת משם אני יכולה להעיד שהחיים בעיר מאוד התייקרו בשנים האחרונות.

אוכל מוכן בסופרמרקט ניו יורקי - צילום: אירית רותם צפרוני

אם מחיר כרטיס להצגת ברודווי, שאני נוהגת לקנות בקופה המוזלת שבטיימס סקוור, יכול לשמש כמדד כלשהו, אז בעשור האחרון הוא פשוט הכפיל את עצמו, מ-40 ומשהו דולר ל-90 וקצת. כמובן שיש הצגות שלעולם לא תצליחו להשיג להן כרטיס מוזל, כמו למשל, מלך האריות (The Lion King) למרות שהוא מוצג בברודוויי כבר בערך 20 שנה, וכמובן ל"המילטון", שאם אתם לא ממש שולטים בסלנג אמריקאי שמשוגר שם בקצב ההיפ הופ, חבל לכם על הכסף. אז לפני שאני מספרת לכם פה קצת על ניו יורק מנקודת מבט של הפחות ביוקר, לטובת כל המתכוננים לפלוש אליה לקראת הכריסמס, כמה מילים על צ'לסמור, הבית השני שלי בעיר שבה אני מרגישה הכי בבית, אחרי תל אביב כמובן. אם אתם מגיעים לתקופה של חודש ויותר זו עסקה ממש משתלמת.

צ'לסמור שבצ'לסי

לא משנה כמה פעמים אסביר לחברים שצ'לסמור זה בית דירות, הם ימשיכו להגיד מלון. אז לא, זה לא בית מלון, אלא בניין מגורים לכל דבר. צ'לסי הוטל, או בשמו השני הוטל צ'לסי, שכבר כמה שנים סגור לשיפוצים, זה משהו לגמרי אחר – מלון מיתולוגי, שהונצח בספרים, סרטים ושירים. במשך עשרות שנות קיומו גרו בו אמנים, מוזיקאים, סופרים ומשוררים, שכל אחד מהם כבר נהפך לסוג של אייקון בתחומו. מארק טווין, או הנרי, דילן תומס, צ'ארלס בוקובסקי, טנסי וויליאמס, ג'יין פונדה, מדונה, הם רק כמה מהשמות. במלון הזה נמצאה גופתה הדקורה של ננסי, חברתו של סיד וישס מה"סקס פיסטלוס". שם גרו פעם גם ג'ניס ג'ופלין ולאונרד כהן, שהנציח את המפגש שלהם בשיר. חתיכת היסטוריה.

הצ'לסמור, לעומת זה, הוא בניין מגורים רגיל, שאחד מבעליו הוא הישראלי מיקי רהב, בן קיבוץ יגור, שהגיע לניו יורק לפני 44 שנים לעשות שם את הדוקטורט שלו באפידמיולוגיה. הוא חזר לישראל לתפקיד בכיר במשרד הבריאות, אבל אחרי חמש שנים שב לניו יורק כדי לנהל עסק נדל"ן משפחתי, הכולל היום 35 בניינים, שהמרכזי שבהם הוא הצ'לסמור, שנהפך מאז לסוג של שמורה ישראלית. לצד דיירים ותיקים, המאיישים את הבניין הזה כבר שנים, אפשר תמיד לפגוש שם ישראלים מתחלפים, כאלה שהגיעו ללימודים, השתלמויות, עסקים, או סתם לביקורים. פעם אפשר היה לשכור דירה בבניין גם רק לימים ספורים, אבל בשנים האחרונות, בלחץ בתי המלון, השתנו חוקי העיר שלא מאפשרים יותר להשכיר דירות לתקופה של פחות מחודש ימים. ככה שאם אתם מגיעים לתקופה של חודש ומעלה, שווה להתעניין.

ל"צ'לסמור אפרטמנטס" הגעתי בפעם הראשונה לפני משהו כמו רבע מאה. חיפשתי מקום לא יקר במנהטן לגור בו  ותמר אבידר ז"ל, שהייתה אז העורכת שלי, המליצה. מאז לא נפרדנו, חוץ מאשר בפעמים המעטות שפשוט לא הייתה להם דירה פנויה. הרבה אמנים ישראלים, סופרים, משוררים, אנשי רוח ואקדמיה וגם עיתונאים התארחו שם במשך השנים, ביניהם אדם ברוך, עמוס קינן, נתן זך, בן כספית, יהונתן גפן ועמוס קולק, שצילם שם סצינה בסרט שלו. בשנים האחרונות, מאז נוסדה ה'קוורטט' – רביעייה מוזיקאלית של ישראלים החיים בניו יורק, ביניהם נגן הקרן, מיקי רהב, שהקים אולם קטן להופעות אצלו בצ'לסמור – אפשר לפגוש שם כאלה שמגיעים במיוחד כדי להופיע איתם, כמו למשל רבקה מיכאלי, יהורם טהר לב, אתגר קרת. הם מופיעים גם במקומות אחרים מלבד בצ'לסמור ואפילו הופיעו פעם בישראל.

טיפים לחיים קצת יותר זולים בעיר המדהימה

ניו יורק יקרה, כבר אמרתי. מי שמטייל ברגל רואה את הקטסטרופה: חנויות סגורות בכל העיר, באיסט ובווסט, בדאון טאון ובאפ טאון גם כן. בכל מקום. אז נכון שרבים, בעיקר צעירים, עברו לקנות ברשת, כולל מוצרי מזון, אבל לא נראה לי שזו הסיבה היחידה. ניו יורק כאמור נהפכה לעיר מאוד יקרה, כנראה הכי יקרה בארה"ב. הרבה אנשים שלא יכולים יותר להרשות לעצמם את היוקר הזה, פשוט עברו למקומות אחרים. לישראלי הממוצע, לא זה שלא עושה שם חשבון לכסף (ויש די הרבה כאלה, מתברר) היא עוד הרבה יותר יקרה, מעצם העובדה שכל דולר צריך להכפיל בשער שלו לאותו יום. מלבד החנויות הנטושות שמחכות לשוכרים שלא ממש מגיעים, גם ההומלסים חזרו העירה בהמוניהם וברכבת התחתית התרבו מקבצי הנדבות.  

חנויות להשכרה בכל מקום - צילום: אירית רותם צפרוני


תחבורה ציבורית

ניו יורק זאת עיר שהולכים בה הרבה ברגל. אבל אם מזג האוויר, או המרחק, לא מאפשרים הליכה, תיסעו ברכבת התחתית (סבווי) ובאוטובוסים. זה לא כזה מסובך. מקבלים בחינם מפות של הקווים ודי בקלות משתלטים על העניין. אז נכון שיש ישראלים שלא ממש נחמד להם לרדת 'לחור שבאדמה', כפי שהתבטא אחד מהם, אבל זה חוסך זמן וכסף, גם אם זה לא תמיד נורא נוח, במיוחד בשעות העמוסות. גם לא כולם יכולים פיזית לעלות ולרדת את עשרות המדרגות, אבל בשביל זה יש את האוטובוסים. במחיר ממוצע של נסיעה במונית אתם קונים כרטיס מטרוקארד לשבוע, שאפשר להשתמש בו במשך שבוע ללא הגבלה בכל קווי הסבווי והאוטובוסים העירוניים. הכרטיס עולה דולר אחד וניתן למלא אותו מחדש. המחיר לשבוע: 32 דולר.

קניות

אני לא צריכה לספר לכם על האאוטלטים בניו ג'רזי: וודברי וג'רזי גרדנ'ס, בשביל זה יש גוגל. מי שחייב בגדי מעצבים (בדרך כלל מהעונה הקודמת) זה המקום. בשביל סתם בגדים פושטים נחמדים, טישרטים, ג'ינסים, חולצות כותנה עם כפתורים וכיו"צ, יש כמובן את יוניקלו, וגם את גאפ  ואולד נייבי, שבהם כדאי לקנות ממש על ההתחלה, וזאת כי הרבה פעמים מקבלים עם הקנייה וואוצ'ר של 10, או 20 דולר (תלוי בכמה קניתם) למימוש בקנייה הבאה. נעליים נחמדות מאוד וזולות יחסית אני קונה באחת מחנויות ארוסולס שפזורות בעיר, וכמובן ב-DSW, שגם לה יש סניפים, אני מעדיפה את זה שבאזור היוניון סקוור, שם יש מבחר עצום של נעליים מכל הסוגים, כולל ספורט.

כיצד קונים נעליים בזול - צילום: אירית רותם צפרוני

אוכל

היום, כשכל סופרמרקט מציע אוכל מוכן לאכול במקום, זו אופציה בכלל לא רעה, בזמן שמסתובבים בעיר. יש להם מטבח שמכין כל יום מזון מבושל של בשרים ותוספות, ויש גם סנדביצ'ים מוכנים, סלטים וירקות. על הדרך תמיד אפשר לפגוש את חנויות האוכל האלה שמציעות מיני תבשילים וסלטים על משקל לאכול במקום, ויש כמובן את חנויות "הולפודס" ביוניון סקוור ובקולומבוס סירקל, שאתם ממלאים לכם קופסאות קרטון במבחר מנות חמות וקרות מתוך עגלות אוכל, ומשלמים לפי משקל. ארוחה כזאת יכולה לעלות בין 10 ל-20 דולר, תלוי כמה מזון אתם דוחסים לקופסה.

כמובן שלניו יורק באים גם כדי לאכול במסעדות טובות והמלצות אתם יכולים לקבל בכל מיני אתרים ייעודיים, רק תשימו לב לאותיות, שאמורות להיות מוצגות במקום גלוי. כבר כמה שנים, ואת זה מתברר הרבה ישראלים עוד לא יודעים, המחלקה הסניטארית של עירית ניו יורק מחלקת לבתי האוכל שבעיר ציונים על פי דרגת ההיגיינה שלהם. יש להם קודים בריאותיים והציונים מתחלקים על פי מידת הפרות הקודים האלה (הלוואי אצלנו). וזה הולך ככה: מסעדה שמפרה עד 13 קודים, כמובן מהמינוריים שבהם (שהרי לא מדובר בשטח סטרילי) זוכה לאות A, שצבעה כחול. מסעדה שמפרה יותר קודים מקבלת את האות B, שצבעה ירוק, וממש בתחתית יושבת האות C הצהובה, עם מפגעים תברואתיים רציניים ביותר. יש גם מסעדות שרואים עליהם את השלט Grade Pending וזה אומר שיש לנו כאן מסעדה שקיבלה דירוג נמוך ונותנים לה צ'אנס להשתפר עד לבדיקה חוזרת, שנערכת תוך שבועות ספורים. את הדרוג הזה ניתן למצוא לא רק במסעדות, אלא בכל מקום ויהיה הזול ביותר, שמתעסק באוכל מוכן.

דירוג תברואתי - צילום: אירית רותם צפרוני


נור, המסעדה של מאיר אדוני

ואם אוכל אז אי אפשר לסיים בלי נציגנו הטרי בניו יורק, השף מאיר אדוני, שפתח את 'נור' לפני משהו כמו חצי שנה, ביחד עם גדי פלג מסניף 'לחמים' שבמנהטן. אין לי מושג איך זה היום, אבל כשאני הייתי שם בתחילת ספטמבר הם קיבלו הזמנות חודש מראש. את השולחן שלנו הישגנו רק בזכות קשרים. נור, מסעדה של אוכל ים תיכוני, זכתה לביקורת מפרגנת בניו יורק טיימ'ס ופורסם גם שמרתה סטיוארט התלהבה מהקרפצ'יו חציל מעושן שלהם. מאז, להשיג שם מקום פנוי זו משימה לא קלה. כשהגענו היה מפוצץ. המקום נחמד עם מרצפות מצויירות של פעם, אבל האקוסטיקה גרועה והרעש מחריש אוזניים.

קרפצ'יו חציל במסעדה של מאיר אדוני - צילום: אירית רותם צפרוני


"נור" מוגדרת כמסעדה ים תיכונית, ומביאה אינטרפרטציות חביבות לאוכל שאנחנו מכירים מפה. סך הכל טעים, קצת מתובל מדי, אבל בסדר. היינו ארבעה והתחלקנו, לא ממש זוכרת מה בדיוק אכלתי, כי אני אף פעם לא זוכרת מה אני אוכלת. אבל זוכרת את הבייגל הירושלמי החמים עם הזעתר ואת פאטה הכבד המדהים שלהם. אהבתי גם את קרפצ'יו החציל, שזה מין סוג מתוחכם של סלט חצילים. המחירים בין 30 ל-70 דולר לאדם, תלוי מה מזמינים. במושגים ניו יורקים אלו מחירים מאוד סבירים. המסעדה נמצאת ברחוב 20 מספר 34 בצד המזרחי. ממש ליד מסעדת "גרמרסי טאברן" המיתולוגית.

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן