פמלה לוי 1949 – 2004  / Pamela Levy 1949—2004, הוא שמה של התערוכה הרטרוספקטיבית החדשה שתיפתח ביום שישי ה – 8.12.2017 במוזאון תל אביב באולם יוסף ורבקה מאירהוף בבניין הראשי.

מוזיאון תל אביב לאמנות מציג תערוכת זיכרון לציירת שנולדה במדינת איווה בארה"ב, עלתה לישראל ב- 1976 ומאז חייתה וציירה בירושלים עד למותה הפתאומי, בהיותה בת 55 בלבד.

פמלה לוי הייתה מהציירות הראשונות בארץ שעסקה בתכנים פמיניסטיים ופוליטיים מובהקים. התערוכה החדשה חושפת קשת רחבה בנושאים ובטכניקות של יצירתה: מעבודות מוקדמות מסוף שנות ה-70 של המאה ה-20, בז'אנר שהיה מזוהה עם אמנות נשים (רקמה, תפירה, טלאים והכתמה בצבע), שלא הוצגו מאז ראשית שנות ה-80 ועד ציורי השמן האחרונים מתחילת שנות האלפיים, הכוללים דמויות באתרי עזובה עירוניים, באתרי בנייה או בשפת הים והבריכה. הציור שלה טעון פסיכולוגית ורווי מתחים וניגודים.

לאורך השנים צילמה לוי בברכות שחייה ובחופי הים את הילדות והילדים, הנערות והנערים, הנשים והגברים, שלפיהם ציירה את הדמויות העירומות או הלבושות, המאכלסות את ציוריה בסצנות שנושאיהן אלימות, מיניות, ארוטיקה, משחקי ילדים, חרדה, מבוכה, מוטיבים מיתולוגיים ומוות.

הטביעה ומוטיב הסכנה בים, הם נושאים שאף צייר ישראלי לא עסק בהם לפניה (אבל הם מופיעים בתרבות האמריקאית).  פמלה לוי עסקה בנושאים שהיו זרים לשדה האמנות הישראלי מ"אמנות הדגם והעיטור הפמיניסטית" ‏(Decoration Art & The Feminist Pattern), ש"ייבאה" מארץ מוצאה ונקראה כאן "אמנות נשים" ועד הייצוג הריאליסטי של מציאות מסויטת בעבודות פיגורטיביות כמו החיילים המתים, האלימות המינית, האוכלוסייה המעורבת ואתרי הבנייה וההרס.

דמות האישה, בעיקר הילדה והנערה הצעירה, נמצאת במרכז יצירתה ומתוארת כגוף חשוף לפגיעה. לוי היתה מודעת היטב לאי שוויון בין המינים. הציור שלה מורכב ועשיר בסצנות שמתארות יחסים בין המינים וגם בין בני אותו מין. במשך הזמן מסתמן בעבודתה שינוי ביחסי המינים, מעבר מפגיעוּת נשית ואלימות גברית, להיפוך ביחסי הכוחות.

התערוכה מלווה בקטלוג הכולל מאמרים מאת ג'ניפר בר לב, פסח סלבוסקי, יונתן הירשפלד, טל דקל, איתמר לוי ואלן גינתון.