הספר "הממלכה" של אמיר אור מבקש לספר מחדש את הסיפור של דוד המלך. הספר נכתב על ידי יונתן בן שמעא, אחד מסופרי המלך, בציוויו של דוד, עובר בתחנות חייו של דוד החל ממשיחתו של דוד למלך והריגת גוליית, עבור בניאוף עם בת שבע וכלה בימיו האחרונים של דוד, כאשר בניו ניסו לחתור תחתיו ולהמליך את עצמם לממשיכיו.

היומרה של אור, משורר מוכר שזהו ספר הפרוזה הראשון, לספר את הסיפור שלא סופר – איננה ברורה וגם מתגשמת באופן חלקי מאוד. דוד המלך – וגיבורי התנ"ך ככלל – היה איש בשר ודם, וזו רק ספרות חז"ל שביקשה לעשות לו מיתיזציה. התנ"ך אינו מכסה על כך שדוד היה מצביא אכזר – בוודאי במונחים של ימינו – ואלוהים "מעניש" אותו בכך שהוא אינו יכול לבנות את בית המקדש כי ידיו מגואלות בדם; הוא גם לא מסתיר את העובדה שלדוד היו הרבה נשים, ועדיין הוא חמד את בת שבע ושלח את בן-זוגה למות בשדה הקרב בכדי שיוכל לשאת אותה לאשה. לא צריך להיות איש ביקורת המקרא בכדי להבין שדוד היה מלך בשר ודם. גם העובדה שצאצאיו של דוד גרמו לו ל"צער גידול בנים" של ממש – אמנון שאנס את תמר, אבשלום ואדוניה שמרדו בו – הופכת את דוד לדעתי לטיפוס אנושי שקל להזדהות אתו.

יתרה מכך: אור אינו מפליג לכתוב סיפור שלא הכרנו. ברובו הגדול של הספר, אור דבק בסדר הכרונולוגי של התנ"ך, כולל בספר את כל סיפורי דוד ולמיטב ידיעתי גם לא מוסיף סיפורים משמעותיים שלא סופרו באחד מספרי התנ"ך. להבנתי, חידושו העיקרי הוא שהנרטיב התנ"כי, לפיו קורות האירועים משולבים בתכנית של אלוהים, מוסט לטובת סיפור שבו אין תוכנית אלוהית – היהודים, או השבטים שגרו בשטח ארץ ישראל, מאמינים במספר אלים, וכל מהלכי השלטון הם תוצאה של תככים ומזימות, מרידות ומרידות שכנגד. נכון אמנם שסיפור-העל הוא אכן שונה, ואולי יש אנשים מאמינים שבשבילם קריאת סיפורו של דוד המלך כפרק ב"משחקי הכס" – היא אכן שינוי משמעותי; אך לטעמי, ובוודאי מבחינה עלילתית, מדובר בשינוי קוסמטי בלבד.

לשונו ושפתו של הספר מצביעים כמה גדול ההיבריס של אור. שלא כמו משוררים אחרים ששלחו ידם גם בכתיבת פרוזה (גילית חומסקי, למשל), ריתמוס השירה אינו ניכר בספר. הספר כתוב בשפה יבשה ומאוד לא מסוגננת או אפילו מצועצעת, כמו שהיינו מצפים מספר של דברי הימים, והשירה שמשולבת בו ומושמת בפי ההמונים, דומה יותר לפזמוני אצטדיונים מאשר לשירה. אפילו את מטבעות הלשון המוכרות כמו "כאשר שכלה נשים חרבך כן תשכל מנשים אמך" (שמואל הנביא לאגג מלך עמלק) או "אתה בא אליי בחרב ובחנית ובכידון, ואנוכי בא-אליך בשם ה' צבאות אלוהי מערכות ישראל" (דוד לגלית) – הספר משמיט, ולא מוצא להם חלופות מוצלחות.

"הממלכה" ממחיש את סוד הצמצום, הסוד הגדול של השירה והספרות: את מה שאפשר לכתוב בפסקה, עדיף לכתוב במשפט אחד קולע. את משל כבשת הרש, שהתנ"ך מסתפק בשמונה משפטים לתארו, "הממלכה" פורט לשני עמודים מיותרים ועוד טוען כי המשל "תפור בתפרים גסים". כך שבבחירה שבין ספרי התנ"ך ל"הממלכה", אני בוודאות מעדיף את המקור. יכול להיות שהגרסא דינקותא שלי – העובדה שהתחנכתי על התנ"ך – מסמאת במידה מסוימת את עיניי, או ש"הממלכה" מדויק יותר היסטורית  – גם אם ברי שהוא לא שואף לדיוק היסטורי מחקרי. אך לדעתי התנ"ך כתוב בצורה מעניינת הרבה יותר.

הממלכה • אמיר אור • הוצאת הקיבוץ המאוחד • 2015 • 558 עמ'