אגדת דשא בקאמרי: ככה לא בונים דרמה

הסיפור על אוהד כדורגל, שנקרע בין נאמנותו לקבוצה, לבין אהבתו לאשתו ולמאהבת שלו, לא משכנע ולא מלהיב. שמואל וילוז'ני, בתפקיד הראשי, נראה חסר אנרגיה ותשוקה – כמו כל ההצגה

אגדת דשא בקאמרי: ככה לא בונים דרמה

הסיפור על אוהד כדורגל, שנקרע בין נאמנותו לקבוצה, לבין אהבתו לאשתו ולמאהבת שלו, לא משכנע ולא מלהיב. שמואל וילוז'ני, בתפקיד הראשי, נראה חסר אנרגיה ותשוקה – כמו כל ההצגה

★★★★

החמצה. כך ניתן לתאר את "אגדת דשא", סיפור על אהבה, כדורגל ונוסטלגיה, שכתב שי להב וביים רוני ניניו. הגיבור, אוהד הפועל חיפה, נקרע בין נאמנותו לקבוצה, לבין נאמנותו או אהבתו לאשתו ולמאהבת שלו. מצב הקבוצה מקביל למצבו בחיים. כשרע לו, הקבוצה מפסידה. כשמצבו משתפר, הקבוצה מנצחת. ולהיפך.

האשה החוקית. וילוז'ני ופון שוורצה. צילום: ז'ראר אלון

על הנייר זה סיפור טוב, אבל על הבמה של הקאמרי העלילה חלשה והמשחק מאולץ, לא משכנע ולא מלהיב. קטעי הנוסטלגיה, שמתכתבים עם שירים של צמד הפרברים, מצליחים לרגש ברגעים בודדים, כאשר הקהל באולם מצטרף לשירה. המחזה של להב לא בשל לעלות על המגרש, למרות הכוונות הטובות והכנות שהובילו אותו לכתיבה.

בעיקר מאכזב שמואל וילוז'ני בתפקיד הראשי של לייבו, האוהד הלוזר, שמאבד את אשתו לטובת גבר אחר, וגם נאלץ לוותר על המאהבת שלו, לטובת הקבוצה שאותה הוא אוהד. למען האמת לא הבנתי את הדמות של וילוז'ני. לייבו נראה יצור כבוי, קצת אהבל, לא ברור מה הוא רוצה, מה עובר עליו, מה מניע אותו וגם היחסים שלו עם שתי נשותיו נראים מבולבלים ולא מפותחים. וילוז'ני, השחקן, נראה לא ממוקד וחסר אנרגיה ותשוקה – כמו כל ההצגה. ותשוקה היא מרכיב מרכזי גם בכדורגל וגם באהבה.

גול עצמי. וישינסקי, וילוז'ני ולוי. צילום: ז'ראר אלון

היחידי שמנסה להפיח רוח חיים במחזה הוא שלמה וישינסקי בתפקיד אוהד כדורגל ותיק של הקבוצה. אבל על בימת התיאטרון, כמו על מגרש הכדורגל, שחקן אחד לא יכול להביא ניצחון כאשר כל הקבוצה לא מתפקדת. ומה יש לי לומר על שרה פון שוורצה (האשה) ותמר קינן (המאהבת)? שחקניות טובות, שאין להן תפקיד ממשי. כנ"ל גם יואל לוי.

הבמאי רוני ניניו לא מצא את הנוסחה להפוך את הטקסט של שי להב להצגה סוחפת ומרתקת עם דמויות בשר ודם וחשמל באוויר. קטעי הווידאו המצוייר לא מוסיפים להצגה והם מוקרנים על רקע תפאורה אפרורית, שלא מכבדת את השחקנים ואת הקהל.

המאהבת. וילוז'ני וקינן. צילום: ז'ראר אלון

"אגדת דשא" בתיאטרון הקאמרי היא גול עצמי. רעיון מעניין, אבל במבחן התוצאה זו אגדה חיוורת. ככה לא בונים דרמה. למען הגילוי הנאות אני חייב לציין, שבניגוד אלי, הבן שלי, אוהד של הפועל חיפה, אהב את ההצגה, וכך גם צופים אחרים, שאומנם לא יצאו מהאולם עם ניצוצות בעיניים, אבל נהנו במשך שעה ו-20 דקות. אז לראות או לא לראות? תלוי את מי שואלים.

★★★★

החמצה. כך ניתן לתאר את "אגדת דשא", סיפור על אהבה, כדורגל ונוסטלגיה, שכתב שי להב וביים רוני ניניו. הגיבור, אוהד הפועל חיפה, נקרע בין נאמנותו לקבוצה, לבין נאמנותו או אהבתו לאשתו ולמאהבת שלו. מצב הקבוצה מקביל למצבו בחיים. כשרע לו, הקבוצה מפסידה. כשמצבו משתפר, הקבוצה מנצחת. ולהיפך.

האשה החוקית. וילוז'ני ופון שוורצה. צילום: ז'ראר אלון

על הנייר זה סיפור טוב, אבל על הבמה של הקאמרי העלילה חלשה והמשחק מאולץ, לא משכנע ולא מלהיב. קטעי הנוסטלגיה, שמתכתבים עם שירים של צמד הפרברים, מצליחים לרגש ברגעים בודדים, כאשר הקהל באולם מצטרף לשירה. המחזה של להב לא בשל לעלות על המגרש, למרות הכוונות הטובות והכנות שהובילו אותו לכתיבה.

בעיקר מאכזב שמואל וילוז'ני בתפקיד הראשי של לייבו, האוהד הלוזר, שמאבד את אשתו לטובת גבר אחר, וגם נאלץ לוותר על המאהבת שלו, לטובת הקבוצה שאותה הוא אוהד. למען האמת לא הבנתי את הדמות של וילוז'ני. לייבו נראה יצור כבוי, קצת אהבל, לא ברור מה הוא רוצה, מה עובר עליו, מה מניע אותו וגם היחסים שלו עם שתי נשותיו נראים מבולבלים ולא מפותחים. וילוז'ני, השחקן, נראה לא ממוקד וחסר אנרגיה ותשוקה – כמו כל ההצגה. ותשוקה היא מרכיב מרכזי גם בכדורגל וגם באהבה.

גול עצמי. וישינסקי, וילוז'ני ולוי. צילום: ז'ראר אלון

היחידי שמנסה להפיח רוח חיים במחזה הוא שלמה וישינסקי בתפקיד אוהד כדורגל ותיק של הקבוצה. אבל על בימת התיאטרון, כמו על מגרש הכדורגל, שחקן אחד לא יכול להביא ניצחון כאשר כל הקבוצה לא מתפקדת. ומה יש לי לומר על שרה פון שוורצה (האשה) ותמר קינן (המאהבת)? שחקניות טובות, שאין להן תפקיד ממשי. כנ"ל גם יואל לוי.

הבמאי רוני ניניו לא מצא את הנוסחה להפוך את הטקסט של שי להב להצגה סוחפת ומרתקת עם דמויות בשר ודם וחשמל באוויר. קטעי הווידאו המצוייר לא מוסיפים להצגה והם מוקרנים על רקע תפאורה אפרורית, שלא מכבדת את השחקנים ואת הקהל.

המאהבת. וילוז'ני וקינן. צילום: ז'ראר אלון

"אגדת דשא" בתיאטרון הקאמרי היא גול עצמי. רעיון מעניין, אבל במבחן התוצאה זו אגדה חיוורת. ככה לא בונים דרמה. למען הגילוי הנאות אני חייב לציין, שבניגוד אלי, הבן שלי, אוהד של הפועל חיפה, אהב את ההצגה, וכך גם צופים אחרים, שאומנם לא יצאו מהאולם עם ניצוצות בעיניים, אבל נהנו במשך שעה ו-20 דקות. אז לראות או לא לראות? תלוי את מי שואלים.

כתבות אחרונות באתר

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן