בראשית שנות השישים כששרתנו בנחל המוצנח, היינו מחלקה מעורבת חילוניים (חלקם שמוצניקים) ודתיים; כמה מהם 'חרדים' שהקפידו לשמור מצוות למרות הקושי שהיה כרוך בכך במחלקה-פלוגה שנעה כל הזמן ממקום למקום.

אלה היו החברים שלנו ואנחנו כיבדנו אותם: בשבתות נמנענו מעישון באוהל. כשהם נזקקו לזמן תפילה החלפנו אותם בשמירה. נמנענו משיחות פרובוקטיות בענייני תיאולוגיה (יש/אין אלוהים) והם לא ניסו להחזיר אותנו בתשובה. בבסיס ובשדה הסתובבו חיילות בימי השבוע במדי צה"ל, בימי השבת, מי שנשארו, במכנסיים וחולצות קצרות. כשלהקת הנח"ל הופיעה בבסיס, אף לא אחד מהדתיים בפלוגה הדיר את רגליו בטענה כי 'קול באשה ערווה'. ייתכן והדבר לא מצא חן בעיני הדתיים בפלוגה, אך אלה לא עשו מזה "חילול שמיים". מן הסתם גם משום שהם ידעו מי ההגמון: שבשנים אלה לחילוניים הייתה אחיזה חזקה בכל תחומי החיים בישראל ובממשלת ישראל השתתפו המפלגות הדתיות (כולל פא"י). היה סטטוס קוו בנושאי הדת עם השלכות על כל תחומי החיים.

זו לא הייתה אידיליה: מאז קמת המדינה (ועוד קודם לכן) המפלגות הדתיות ניסו להגדיל את השפעתן על החיים בישראל: לפעמים עלה בידם, למשל, תחבורה ציבורית בשבת, כשרות במטבחי צה"ל. ברם, גם כאשר התביעות הדתיות לוו ברעש ציבורי, הן נמנעו מגסות רוח: כשהפסידו שבו למקומם וחיכו לפעם הבאה, ובינתיים הם נגסו מהעוגה הלאומית יחד עם האחרים. 'הכיפות הסרוגות' שרתו בצה"ל, בנות שהצהירו שוחררו. ובישיבות נמנו כארבע מאות אברכים שתורתם אומנותם.

ארבעים עשורים מאוחר יותר "התהפכו השמיים": הסקטור הדתי, בעיקר החרדי ש"נמנע" משירות בצה"ל מרים ראש חצוף וגס: הם מוכנים אבל רוצים, בעצם תובעים, הדרת נשים בצבא ובאקדמיה. אחרת, הם לא.

מה לא? הם לא יתגייסו. הם לא ילמדו. מישהו עשה עלינו, על החילוניים (וייתכן שגם על הדתיים לייט) ספין: מדינת ישראל כך נאמר לנו, זקוקה להם מאוד לשם קיומה הכלכלי ולביטחונה ועל כן יש לקבל את דרישתם הצנועה: הרחיקו-הסתירו מאתנו בקמפוסים את המין הנשי. הם מוכנים ל"פשרה": נשים חילוניות תמשכנה ללמוד באוניברסיטה רק ייאסר עליהן להשתתף בקורסים בהם נוכחים סטודנטים חרדים. ועוד משהו קטן: לא תלמדנה נשים-מרצות בקורסים של חרדים.

המטכ"ל בבעיה: המאמץ לשלב בנות ביחידות השדה השונות נתקל בדרישות שמסיגות אותו לאחור: תסלקו את החיילות או לפחות תחביאו אותן פן יגבר יצרם של החיילים החרדים עליהם (על סודה לשתיה לא שמעתם?). ראשי הצבא יודעים כי אין לבעיה הזו פתרון אלא, בהדרת החיילות וכיוון שהצבא הוא עדיין 'עסק של גברים' החיילות תשלמנה את המחיר.

אבל ראשי האוניברסיטאות, 'מעוז החשיבה החופשית', כמעט כולם השתפנו – גם מי שיש להם מוניטין של ליבראלים מן השמאל (קרית אונו?) במקום לומר מיד ללא היסוס לא באלף רבתי, חלקם נרתם בהתלהבות, חלקם "מתלבט" ו"שוקל". לכאורה מדובר ב"משימה לאומית", לתת לבורים השכלה כדי שיוכלו להצטרף לשוק העבודה. למעשה מדובר בכסף – צירופם של החרדים לקמפוס יעשה טוב לקופת האוניברסיטה. 'כסף מעוור עיני חכמים' – גם את ענייהם של פרופסורים גמורים ששכחו מהיכן, או יותר נכון על מי, משתין הדג (עלינו, החילוניים).

על חשבון מי? על חשבון הנשים: החיילות. הסטודנטיות והמרצות באוניברסיטאות ובמכללות. במשך שנים רבות ניהלו נשים בישראל מאבק עיקש על זכותן לשוויון בכל ערכאה, כאשר 'שומרי החומות' התאמצו להסיגן ולשווא. ההצלחה שלהן רשומה בכל תחום למעט כצפוי, הדת. ואחרי כל אותן שנים, וכל ההישגים, כופים עליהן (צה"ל) הדרה: היינו רגרסיה היסטורית בכל רמה שהיא.

ייהרג ובל יעבור: מי שאינו יכול לשאת את נוכחותן של חיילות בצה"ל שלא יתגייס. שישוב במחילה לישיבה. מי שאינו יכול להימצא באותו מקום בקמפוס שבו ישנן סטודנטיות, שלא יבוא ללמוד. מן הסתם הפתרון המתבקש הוא שהסקטור החרדי יקים לעצמו 'ישיבה יוניברסיטי' שם ינהלו את חייהם בשחור על חשבונם עצמם.

אנחנו לא רוצים אתכם ככה, על חשבון חברותינו, בנותינו ונכדותינו. אנחנו לא רוצים מדינת השריעה –מדינת הלכה. הדרת נשים היא 'עבודה זרה' עבורנו. יש לנו 'ייהרג ובל יעבור' משלנו. ואם אינכם יכולים לקבלו 'אם לא תרצו', לא צריך, נסתדר בלעדיכם.