"צורת עתיד", ספרו השני של הסופר האנונימי בעל הפסבדונים "עיגול שחור" (•), הוא העתק, די מדויק, של ספרו הראשון, "ספר עלטה": כמו ספרו הראשון, גם "צורת עתיד" בנוי מרצף של קטעים שמתחילים במילים "חלמתי ש.."; וכמו "ספר עלטה", גם המקטעים בספר השני דחוסים מאוד, אגד של משפטים שחלקם מבריקים וחלקם נונסנס מוחלט. כך שאפילו אם הנוסחה של הספר הראשון הייתה בבחינת "סוס מנצח" – וכמו שציינתי בביקורת על הספר הראשון, אני רחוק מלחשוב כך – עצם השכפול של הספר, ואפילו שניתן לטעון להתפתחות בכתיבה של עיגול שחור – מהווה לדעתי טעם לפגם.

שלא כמו בספרו הראשון, בספרו השני הסופר מטמין את ההצדקה לפורמט שהוא בחר בו. במקטע שכותרתו "בועט בסדין", המחבר מציב בפיו של "המשיח ה' יקום דמו", נאום לפיו בגלל האינטרנט המוח האנושי השתנה, ונדרשת כתיבה חדשה, כתיבה קופצנית יותר. "רומן זה דבר נפוח מנופח ודכאני", "טקסט צריך לקרוא כמו פרשת השבוע, כמו עיתון, כמו בלוג, כמו פורום, כמו סידור, זה משהו שיש בו קצב". הטעות של הכתיבה הרגילה היא שהיא לא הלכה דרך החלום אלא דרך הזיכרון".

לטענות אלו אבקש להשיב בשלוש: ראשית, האינטרנט, או הטקסטים האחרים שהכותב מציין, מתאפיינים בנגישות טקסטואלית. גם אם עיגול שחור צודק בדבריו, הטקסטים שהוא כותב כמעט ואינם נגישים; הם יותר כמו "שפת סתרים", כמו קוד, שרק מתכנתים יכולים לקרוא. אני מניח כי הוצאת ספריו בהוצאת "רסלינג" נועדה להנגיש את ספריו ומחשבותיו לציבור רחב יותר ולא-חרדי, אולם אם אני, שיש לי מעט הבנה ב"שפת הקודש", במובן הרחב שלה, מתקשה לפענח את הכתוב, קל וחומר שקוראים אחרים יתקשו בכך. ספר או טקסט הוא לא "מכתב בבקבוק", שהכותב משליך אל האוקיינוס ללא נמען מדויק; טקסט הוא אמצעי תקשורת, הוא גביע לֶבֶּן שיש חוט שמחבר בינו לגביע לֶבֶּן אחר, נמען. והכותב חייב לדמיין את הנמען שלו ולנסות לתקשר איתו.

טענה זו מתקשרת גם לשאלת "מיהו המחבר". לאורך כל קריאת הספר, הטרידה אותי העובדה שאינני יודע מי עומד מאחורי הספר; אני לא יודע עליו דבר, אני גם לא יודע אם הוא בכלל חרדי או שאולי יש יותר ממחבר אחד. לכאורה בעידן של פוסט רולאן בארת', מדוע זה חשוב? המחבר מת. אז נכון ש"מות המחבר" מטה את המשקל אל הקורא, ואל המשמעות שהוא מקנה לטקסט, אולם מכיוון שטקסט הוא אמצעי תקשורת, עדיין חשוב לקורא להבין מי עומד בקצה השני של חוט הלבן.

מעבר לכך, אני לא חושב שהכותב צודק בדבריו. לדעתי, אנשים זקוקים לנראטיב ליניארי, להתחלה, אמצע וסוף, להמשכיות ולזיכרון. הרומאן מאפשר להם ומשקף להם את הצורך הזה; כמדומני שגם מנהלי הפייסבוק מבינים את זה, כאשר הם מציעים לנו לחגוג כך וכך שנים לחברות שלנו עם חברי הפייסבוק או מזכירים לנו היכן היינו לפני שנה. שלא מחוץ לנרטיב המשכי וזיכרון, האינטרנט ימשיך להיות אמצעי טכני בלבד. הקיטוע של פרשות השבוע הוא אולי טכני לפעמים, אך גם הן נטועות בהקשר רחב יותר של המקרא כולו, של הסיפור של עם ישראל. להבנתי, זו אחת הסיבות לכך שטענת חוקרי המקרא כי התנ"ך או המקרא הוא אוסף של סיפורים שנערך באופן מגמתי ובשלב מאוחר בהיסטוריה – לא קנתה שביתה בלב הציבור. אנשים זקוקים לסיפור, ואת זה גם עורכי התנ"ך – לדידם של חוקרי המקרא – הבינו.

צורת עתיד • עיגול שחור • רסלינג הוצאה לאור • 2017 • 207 עמ'