את הספר "ללא גלימה", התחלתי לקרוא בנימה סקפטית. הספר, שכולל שיחות שערכו סטודנטים למשפטים מאוניברסיטת בר אילן עם שופטי בית המשפט העליון, מעלה את השאלה: האם שופטים בדימוס בכלל מסוגלים לפשוט מעליהם את גלימת השיפוט ולשוחח על ענייני דיומא ועל הסיפורים מאחורי הקלעים? או שמא "פעם שופט – תמיד שופט", כמו שאומר בספר נשיא בית המשפט העליון בדימוס, פרופ' אהרן ברק? ואם חוקרים, סופרים או עיתונאים נכשלו ביצירת ספרות ביוגרפית עשירה של שופטי בית המשפט העליון בישראל, מדוע שתלמידי תואר ראשון יצלחו בכך?

בתום קריאת הספר, שמחתי להתבדות. נכון אמנם שאין בספר גילויים מרעישים או רכילויות צהובות על העליונים, וגם אין רעיונות משפטיים מקוריים או חדשניים. בדברי ההקדמה לספר מובטח לנו עשרות רבות של 'סקופים' – אולם מי שיתור אחר אלו, עלול להתאכזב.

לדעתי "הסקופ" העיקרי בספר הוא "הגילוי" כי בית המשפט העליון בישראל אינו עשוי מקשה אחת. אם הורגלנו לחשוב שבית המשפט העליון הוא כמו תזמורת שמנגנת בהרמוניה מלאה, ואין מקום לחריגים או לצרימות, שאסור ש"בית המשפט" יהפוך ל"בית שופטים", הספר "ללא גלימה" מראה שלצד השופטים שנושאים את הרעיונות וההשקפות המוכרות, ישנם שופטים שחושבים אחרת.

כך למשל השופטים צבי טל ויצחק אנגלרד סוברים שניתן לגזור עונש מוות במקרים קיצוניים. מי היה מאמין שהשר אביגדור ליברמן, שרק לפני כחצי שנה פקפק ביכולתו של בית המשפט העליון לדון ללא משוא פנים בעתירות שנוגעות לשטחי יהודה ושומרון, יקבל תנא דמסייע לשיטתו דווקא משופטי בית המשפט העליון?

דוגמא נוספת: השופט יעקב טירקל חושב שיש מצבים בהליכים משפטיים בהם "מותר לך להגיד באומץ לב: אין תשובה משפטית, אני מחליט לפי מה שאני מרגיש". לקורא מן הצד הדברים אולי נראים מובנים מאליהם, אולם למישהו שהורגל לחשוב שהמשפט "ממלא את כל העולמות", וידוי כזה של שופט בדימוס הוא חידוש מרענן.

לכל אלו יש להוסיף את הביקורת של מספר שופטים, כמו למשל השופט אליעזר ריבלין, על כך שבית המשפט העליון צריך לנהוג יותר בריסון באקטיביזם השיפוטי שהוא נוקט. הרעיונות הללו אינם מרגשים בשל החדשנות או הנכונות שלהם, אלא בשל העובדה שהם חריגים בנוף בית המשפט העליון.

עוד היה מעניין לגלות שופטים שמביעים הרהורי חרטה על חלק מהפסיקות שלהם. כך למשל, השופט יצחק זמיר מציין כי הוא זוכר מקרה אחד של הארכת מעצר עד תום ההליכים שבו פסק להותיר במעצר את החשוד, בניגוד לאינטואיציה שלו כי אין בכך צורך; או השופט טל, שמתחרט על כך שהוא נכנע לדעת הרוב בפסק דין שקבע כי אין להתערב בשיקול הדעת של משרד האוצר בדבר מדיניות הפיקוח על מטבע החוץ.

מנגד, יש כמובן שופטים שאינם מהרהרים אחר פסיקתם, כמו הנשיאה בדימוס, דורית ביניש, שמציינת כי "ככלל, בפסקי דין לא מתחרטים". אני חושב שחרטה היא תכונה אנושית וחשובה כל-כך, וגם לשופטים "מותר" להתחרט. האם במרוצת השנים ובראיה רטרוספקטיבית, התמונה אינה משתנה? הרי הכרעה שיפוטית איננה החלטה טכנית ומכאנית שנעשית בתנאים אופטימליים; לרוב, היא מתקבלת תחת לחץ עבודה גדול ובהשפעת נורמות מוסדיות, כמו אלו שציין השופט טל. האם גם בנסיבות כאלו שופט לא יכול לפסוק באופן שגוי?

*

תהיתי מדוע הספר מתאפיין בפתיחות יחסית של השופטות והשופטים. התשובה לדעתי מורכבת. בראש ובראשונה, הדימוי שלי ושל הציבור על בית המשפט העליון הוא כנראה מעט מעוות, והוא מושפע משופטים שמדבררים יותר את בית המשפט העליון, ובכך מאפילים על השופטים האחרים. כמובן, גם השנים עושות את שלהן, ואינו דומה שופט שזה עתה פרש מכהונתו, ועדיין מושפע מהנורמות המוסדיות של תפקיד השפיטה ושל בית המשפט העליון בפרט – כמו הצורך לצופף שורות או הדרישה לחשאיות – לשופט שיושב מספר שנים טובות בפנסיה, באלמוניות ובבדידות יחסית, ולכן מוכן לפתוח את סגור ליבו.

ואולי גם העובדה שהמראיינים הם סטודנטים לתואר ראשון מנטרלת במידה מסוימת את מנגנון ההגנה של השופטים. היתרון הגדול של הסטודנטים הוא דווקא העובדה שהם באים "ללא קבלות", ויכולים לשאול גם שאלות חצופות. כך למשל, בראיון עם השופט גבריאל בך, הסטודנטים שואלים, בטענה כי "לעתים נוצר הרושם", שבית המשפט העליון "הכניס בדלת האחורית" דברים שחברי-הכנסת ביקשו להוציא במפורש מחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו. וכמו במקרים נוספים בספר, גם במקרה הזה השאלה טובה יותר מהתשובה.

יחד עם זאת, "הסגנון הסטודנטיאלי" ניכר גם לרעה. חלק מן השאלות מעידות על אי-הבנה של פורמט הריאיון, כמו השאלות שהופנו לשופט זמיר "מה תפקידו של בית המשפט העליון בהגנה על חופש הביטוי" או "האם החוק בישראל מבטיח שוויון לכל אדם?"; חלקן מעידות להבנתי על תפישה לקויה של המשפט, כמו שנשאל השופט טירקל האם הוא תומך, לעתיד לבוא, על איסור בחוק על אכילת בשר מטעמי מוסר; וחלקן פשוט אינן רלוונטיות, כמו השאלה שהופנתה לנשיא בדימוס שמגר, מה היישוב בארץ-ישראל המנדטורית ידע על השואה ועל המתחולל באירופה.

ניכר גם חסרונה של עריכה קפדנית יותר. הספר גדוש בהערות השוליים ארכניות, ובהסברים על פרשיות ופסקי דין שונים,  שנדמה כי יותר משהן מבקשות ליידע את הקורא הן מבטאות את הרצון של הסטודנטים להפגין את הידע שלהם. חבל גם שאין ולו פירוט צר של קורות החיים של השופטים השונים. חלק מהשופטים אמנם משתפים את המראיינים והקוראים בפרטי פרטים ביוגרפיים, אולם חלקם האחר זונח זאת. עוד היה חסר לי פרולוג או אפילוג של הסטודנטים עצמם, שיביא מעט מחשבות רפלקסיביות על החוויות שלהם מהשיחות עם השופטים.

בשורה התחתונה התוצאה מרשימה. הספר אמנם אינו "מסיר את המסכה" מעל פניהם של שופטי בית המשפט העליון, אך הוא מלא בתובנות יפות ובאנקדוטות משעשעות ומעניינות מהוויי השופטים. ובעיקר, הוא סודק במעט את הדימוי של שופטי בית המשפט העליון כאנשים שחושבים "כאיש אחד". ולו זו התובנה היחידה של הספר – דייני.

ללא גלימה: שיחות עם שופטי בית המשפט העליון • מחברים: אליחי שילה, יאיר טייטלבאום, שירי ליברמן-שלו, נפתלי פורת, שירה זילכה, אביחי יהוסף, שלומי שוורץ, יובל תמיר; ענת סרגוסטי עורכת • ידיעות ספרים, ספרי חמד הוצאה לאור • 2017 • 392 עמ'